''תביאי את הדובי.''
''לא.''
''תביאי את הדובי.''
''לא.''
''תביאי את הדובי.''
''לא.''
''את סתם מעכבת את הבלתי נמנע.''
איזה נודניק, ג'יסז. ''טוב.''
''את רוצה לשים אותו בין הרגליים?''
''לא יודעת.''
''נו.''
''לא יודעת..!"
''את רוצה שאני אחליט?''
''כן.''
''אז תשימי אותו בין הרגליים.''
שתיקה.
''את מזיזה אותו?"
''לא''
''למה?"
אני קולטת את התשובה שלי רק אחרי שאני פולטת אותה: "כי לא הרשית לי.'' ואני סוטרת לעצמי בדמיון, על כך שהייתי ממושמעת ועוד יותר על כך שזה הרטיב אותי. אני חושבת שאפילו הוא הופתע מהתשובה.
''תזיזי אותו. לאט.''
ליטלית קטנה עם דובי. ''על מה את חושבת?"
אני מצחקקת. כי אני ליטלית קטנה עם דובי. אני לא אמורה לחשוב על כוח, אלימות, התנגדות והכנעה. על פתיחת רגליים באגרסיביות, הצמדת ידיים למזרן וחניקה עד עילפון. ''לא מגלה'' זה כל מה שאני מוציאה.
''תכניסי יד למכנס, מעל התחתונים.''
''אוקי''
''מה את מרגישה?"
''רטוב''
''את רוצה להכניס יד מתחת לתחתון?"
''כן''
''ומה עושות ילדות כשהן רוצות משהו?"
''מבקשות.'' הקול שלי כל כך קטן שאני בכלל לא בטוחה אם הוא שמע. אני בהלם כמה התשובה של עצמי יכולה להרטיב אותי.
''אז תבקשי.''
אני מרגישה שהפסדתי במערכה. אני מרגישה מובסת.
אני מנסה. אני פותחת את הפה וחוזרת על המשפט בראש.
אבל הוא פשוט לא מצליח לצאת החוצה. כאילו בלעתי את הלשון.
כי באותה דקת שתיקה אני כבר לא ליטלית עם דובי. אני שרוטה עם פלאשבקים שרודפים אותה בלי הפסקה וניזונים מפחד. אני ילדה שמציירת תרחיש אימה שלם בראש, מסיטואציה שובבה.
''לא היום.''