לפני שנתיים. 26 במרץ 2022 בשעה 22:56
הבטחתי לעצמי שלא. שזהו. שנגמלתי.
הבנתי ששיקול הדעת הלקוי שלי, יחד עם הנאיביות הלא תאומן הופכים אותי לטרף קל, ונשבעתי שדי.
אני נאחזת בסירוב, בעקשנות, בלהיות דובי לא-לא. זה משאיר אצלי שמץ תחושה של שליטה.
ואני נושכת, מתגוננת, מרחיקה, מתחצפת. לפעמים אני בטוחה שזהו, עברתי גבול, הייתי מדי לא נחמדה.
אבל השלווה הזו שבתגובה. הדיבור בגובה העיניים. העטיפה בחיבוק למרות שאני בועטת ונאבקת.
לא התכוונתי שזה יקרה. פחדתי שזה יקרה. ואני עדיין מפחדת. אבל זה חזק ממני. פעם אחת אף מעדתי וצייתתי.
וזה לא ממש מקובל עלי, העניין הזה. זה שזה מוצא חן בעיניי. מרגיש לי שהשליטה בורחת לי מבין האצבעות.
או שאני בכלל מוסרת אותה מרצון?
