''אני מפחדת''
''עד עכשיו נתתי לך סיבה לפחד פיצית?"
אוף. הוא צודק. ''לא.''
''אז בואי נדבוק בזה, shall we?"
-----------
''פה גדול, ולשון החוצה. איך את עונה לשאלות שלי?"
''נה-אה, אהמ''
''יופי. שימי את הדובי בן הרגליים, ותזיזי אותו.''
''אהמ''
''את מזיזה אותו בקצב קבוע?"
''נה-אה''
''אז תזיזי בקצב קבוע. גם אם את רוצה שזה יהיה יותר לאט או יותר מהר, תקפידי על קצב קבוע.''
אבל איך אני אתרכז אם כל מה שאני צריכה לחשוב עליו הוא הקצב של הדובי?
וכנראה שהוא הבין מיד על מה אני חושבת, כי הוא ענה בלי ששאלתי: "תזיזי יותר מהר. את עושה את זה בשבילך?"
אני מרגישה כמו איילה שנלכדה באורות מכונית בכביש חשוך. ''נה-אה''.
''את עושה את זה בשבילי?"
''אהמ''. מובסת. לא רק כי הודיתי, אלה כי אני עדיין מופתעת שזה מרטיב אותי. קברתי את זה כל כך עמוק.
''תגבירי קצב. והחרמנות והרצונות שלך יעמדו בדרך?"
''נה-אה''
''אז אם זה בשבילי, זה ייעשה כמו שאני רוצה, נכון?''
פאקינג שיט. ''אהמ''.
אני מתרכזת רק בקצב ואיכשהו בכל זאת רטובה ומגורה.
''תוציאי את הדובי מבין הרגליים.''
מי היה מאמין. ואני חשבתי שהיא איננה. מסתבר שלא, והיא אפילו פלטה יבבת תלונה קטנה.
אולי מתחת לנשכנית-לועסת-הידיים עדיין מסתתרת לה גורה צייתנית עם עיניים רכות.