בטון פילוסופי לגמרי,
בלי שום "אבל זה ממילא לא ריאלי, אז למה לחשוב על זה?"
אם היה לי הרבה כוח על אנשים... ואני לא מדברת על להיות מנהלת בארגון.
אם הייתה לי אפשרות זמינה לפגוע, להכריח, לאיים- בלי השלכות. רק בשביל סטיות שהיו קיימות בי מתמיד, כדי להרגיש שליטה.
הייתי נכנעת לזה?
אני מקווה מאוד שלא. אני די בטוחה שאני הנוכחית, עם הידע שיש לי, הייתה עושה הפרדה ברורה מאוד.
אולי גם מוגזמת, רק כדי להימנע ממקרה אפשרי שאני אתפתה.
אבל קצת דואגת שאולי אם לא היו לי את הזכרונות שלי-
אם לא הייתי יודעת שקייים בי יצר כזה מלכתחילה, אולי הייתי נופלת בזה ובגדול.
אני חושבת שהייתי נופלת בזה אם הייתי כמו בילדותי.
או שאולי, זה באמת עניין של גיל ובגרות? אם לא הייתי מודעת לעובדה שאני ככה,
עדיין הייתי עם היכולת להרגיש אמפתיה כלפי אנשים? והיא הייתה מנצחת?
כמובן, שאני באמת לעולם לא אפגע במישהו במכוון (או ללא רצונו, במסגרת השפוי). וזה כי אני מרגישה אשמה, רע,
ןכי מכאיב לי לראות סבל ולא לעשות כלום בעניין- ובטח שגם לגרום לו.
ועדיין, האמפתיה שלי מתעמעמת בסשן.
אני לא ארגיש את הכאב בלחי מהסטירה שאני אתן לנשלט.
הבנתי את זה כי שרטתי את עצמי בטעות כמו ששרטתי נשלט פעם- אפילו חלש יותר, וזה פאקינג כאב. לא כיף, לא נעים.
כשהנשלט עוצם את העיניים שלו בחשש מעונש (אותו הוא מוכן ורוצה לקבל- כבר יצא לי לעצור ולוודא שנית)
אני לא מרגישה את מה שהוא מרגיש. או לפחות, אפילו לא מנסה.
אם אני אניח לעצמי לחשוב: "אני עושה לו כרגע משהו כואב," אני לא אהנה.
ואני ארשה לעצמי לא לחשוב ככה כי זה מרצונו החופשי. אני מניחה לצד אחר בי פשוט ליהנות מהסבל\ כניעה שלו-> מהשליטה שלי.
וזה לא קשה להיכנס למצב הזה.
אז, אם פתאום הייתי בלי הזכרונות שלי, בסיטואציה בה אני יכולה לפגוע במישהו בלי חשש להשלכות, ולא הייתי מודעת לצד הנוסף בי.
איזה מין בנאדם הייתי? הייתי שמה לעצמי גבולות, בגלל האמפתיה? או שהייתי מניחה לעצמי להתעלם מהסבל מולי ואף להעצים אותו...?
...
בלי קשר, תגלית המאה:
נכון בצד שמאל למעלה יש תמונה של אישה עם משהו מתכתי בפה, וכפפת עור שמאלית (על מישהו) שמרימה אותה מהסנטר?
אז אם לוחצים על התמונה הזאת, היא מתחלפת באחרת!
בחיים, בחיים, לא חשבתי שזה יכול לקרות! מכל הפעמים שביקרתי כאן, גם לפני שהיה לי משתמש, לא היה לי מושג.
