הייתה אזעקה היום.
רק תרגיל, הסתבר לי בסוף.
הייתי לבד עם שני כלבים נהדרים, כדורי פרווה מלאי אהבה.
בחצר של מישהו שלא היה בבית.
פאק, מלחמה שוב?
יש מקלט בבית השכן.
אבל הכדורים עם האף כל כך מרגיעים אותי, ויש סיכוי קטן מאוד שאני אפגע מזה.
אין סיבה ללכת במיוחד למקלט.
מקסימום, אני אמות.
אוי, לא שוב.
היו ימים אחרים, במבצע כלשהו, בהם ייחלתי להיפגע כי פחדתי, וכעסתי, ושנאתי.
רציתי לעשות את זה בעצמי... זה נקרא פארא משהו,
לא זוכרת תשם או תהגדרה ולא כפת לי
הסתכלתי לשמיים וחשבתי אם אני אמורה לראות משהו,
ואם אני ארוץ בזמן כמו בסרט אקשן הכלבים ירוצו איתי וזה יציל את שלושתנו.
וזאת הייתה מחשבה שונה מהמבצע האחרון.
ואני מרגישה בפנים שזו מחשבה טובה. לא כמו המבצע האחרון.
כי למרות שזה בתודעה, כמו תולעת טפילה דביקה מאוד על המוח שמריירת נוזלים פנימה,
שבא לי לקלף ממני בימים רעים בתקווה שהנוזלים והקילוף לא עשו נזק קבוע,
אני רוצה לחיות.
ושמתי לב עכשיו, בניגוד להיום, שפעם קראתי לתועלת הזו "האמת".
כיף להיווכח שוב, ששינוי זה אפשרי.
אז למה כתבתי את זה:
1. כדי להישמע עמוקה יותר- כלומר פלצנות לשמה? תשומת לב?
2. כדי לחשוב על זה יותר, לעשות על זה ג'ינקס, להאכיל את התולעת בי ולחזור לסורי?
3. כדי להבהיר לקשרים פוטנציאליים שזה קיים בי?..
פפט, אבל מצד שני אני לא רוצה שהם יקראו על אמת כי אני מספיק מרוכזת בעצמי.
אולי אני אמחק את הפוסט הזה ולא אכתוב על זה יותר, ואפילו אעשה הפסקה מהבלוג,
כי בנוסף להכל מסתמנת עלייה בסיכון להתמכרות לאתר ולבלאג.
כן, בלאג.
