פסיכו
היה לי אישיו עם עצמי מאז שהייתי ביסודי.
ההורים לא היו משהו. העזרה שלהם הסתכמה ב:
1) לדאוג שיהיה אוכל.
2) לכעוס עליי ולהזכיר לי ללמוד אם הציונים לא היו טובים.
הם אהבו לצרוח זה על זה וגם עלי אם הייתה אי הסכמה כלשהי. אי אפשר היה כמעט לדבר אתם, הבועה שהם היו בה הייתה עבה מדי.
הייתי שקטה, חרדתית- ומקור להצקות מילדים. בעיקר על המראה: הבגדים המאוד פשוטים שלי, והשיער הלא מטופח שלי. מיותר לציין שההורים לא עזרו.
לכן למדתי לתעב את עצמי יותר ויותר, אבל להדחיק את זה. לא הסתכלתי במראה. הזנחתי את עצמי. אמרתי לעצמי ולעולם שזה לא מעניין אותי. טומבוי עד הסוף. ברור שזה גם זה לא עזר.
ועם הזמן כשהתבגרתי יותר, התחלתי להדחיק גם את המיניות שלי.
לא מול עצמי, אבל כן מול הסביבה. מבחינת כולם אין לי חשק מיני. או איבר מין. אני שונאת שנוגעים בי. משהו מיני בי? אין מצב.
סאדו
ובאופן (ממש לא) אירוני, פנטזיות הסאדו שלי היו הפוכות מהגישה שהייתה לי במציאות, מאז ומתמיד.
במקום דגש על הנאה מהתאכזרות והשפלה כללית "התפתחתי" לפנטזיות מיניות יותר. שם המיניות שלי (כמו כל רצון אחר שלי) הייתה הדבר הכי חשוב בעולם. ולא שמה זין על אחרים. חובה להכיר במיניות שלי ולהעריץ אותה. רוב הפנטזיות שלי היו על שליטה מכפייה, במיוחד בהתחלה.
אלמנט הכפייה היה חשוב כי לא היה לי הגיוני שדברים יכולים להיות גם מרצון. בפנטזיות היה חייב לא להותיר לנשלט ברירה. הידיעה שאפגע בנשלט פיזית ונפשית אבל הוא עדיין יהיה חייב להישאר ולרצות אותי ממש הייתה כיפית ומרגיעה.
רק הרבה יותר מאוחר התחלתי להכיר נשלטים. והפנטזיות שלי כלפיהם היו שונות ויותר מציאותיות. אני לעולם לא אהיה מסוגלת ליהנות מהרעיון שאני אכפה משהו על בן הזוג הנשלט- דרך אלימות טהורה במקום הסכמה.
אומץ
וגדלתי. התחלתי יותר ויותר להיות פתוחה וכנה- להביע את עצמי ואת מה שאני רוצה ולא לפחד, גם בחיי היום יום.
וזה עדיין קורה, כל הזמן. אני לא תמיד מצליחה, אבל מנסה כמה שיותר להסתכל לשדים שלי בעיניים.
צעד, צעד. בהדרגה או בבום.
שמתי לב היום איך אני עדיין רחוקה משם- אבל זה טוב.
כי כל פעם שאני שמה לב, אני כועסת.
וכשאני כועסת אני מנתבת את זה לרצון לשנות ונהיית אמיצה יותר.
ובשקל:
חיים פעם אחת. קלישאה כל כך, כל כך נכונה.
