זאת העובדה שהוא לא קיים
ובאותו הזמן הוא קיים
כמו שכולנו נכנסים ויוצאים מהתודעה שלנו
נרדמים ומתעוררים
ככה גם כאן
בני אדם נעלמים ומופיעים ואפילו מפתיעים את עצמם
בתוך המציאות המדומיינת הזאת שגם היא נעלמת ברגע שיוצאים מכאן.
לפני כמה חודשים מישהו מכאן נעלם. הוא נהרג בתאונת דרכים.
לפעמים אני נכנסת לבלוג שלו מצפה שהוא יפתיע אותי, שאגלה פוסט שלו מלפני יומיים שפספסתי. לא אתפלא אם פתאום זה יקרה.
הפוסטים שלו עדיין חיים ובועטים, מדברים אלי כאילו הוא תיכף ישוב
אני חושבת על המשפחה שלו, שקברה אותו, שבכלל לא יודעת על האדם שהוא היה קיים כאן, ואולי בכלל לא יודעת את החלק הזה שהוא ממש ממש ובאמת באמת הוא.
תהיתי לעצמי כמה מתוך 67,669 הפרופילים שרשומים כאן, נכון לרגע כתיבת פוסט זה, מתו ואף אחד בעצם לא יודע
יש כמה דברים מעניינים שעוברים עלי כאן דרך הפרופיל הזה.
לפעמים זאת אני, ולפעמים רק הגרסה הכלובית שלי.
זאת שמעזה להגיד דברים שאני לא מעזה.
זאת שכותבת ומתנהגת בלי בושות
ולפעמים גם מצילה אותי מעצמי
מכירה לי אנשים מיוחדים ואמיצים שמסתובבים כאן בתוך הכדור הזה לידי.
ובכל בוקר כשאני מציצה לראות מה קרה כאן בזמן שישנתי,
אני מגלה ניקים שכבר מזמן לא נמצאים
אני מתעכבת על פוסטי הבוקר
אני קוראת מי כועס על מי, ומי נשבר ליבו במהלך הלילה שעבר,
ואז אני מוסיפה ניקים חדשים לרשימת המעקב שלי,
ומרעננת את השורות.
מתוך הבנה ברורה
שבשלב זה או אחר
לכולם יימאס מכולם
ובסוף לא תישאר לנו ברירה
כי ת'כלס
האמת היחידה, שלא הטלתי בה ספק מעולם
היא זאת:
שכולם רוצים בדיוק בדיוק את אותו הדבר
מקום
שהוא במילה אחרת אהבה, שהיא במילה אחרת עניין, שהוא במילה אחרת בית.
זהו
וכוווווולם משחקים
והולכים בסיבובים
ונעלמים ורוצים ומופיעים ושוכחים
ונפגעים ומתחברים
אבל
כווווווווולם
רוצים
רק דבר אחד
שמישהו שהם אוהבים יאהב אותם בחזרה
ואז תהיה להם תחושה של בית
ומקום להניח בו את עצמם לרגע אחד ארוך שמהבהב כאן בתוך הנצח
הרגע היחיד שאי פעם היה
זה שמתחלף בעצמו
ומתחפש לעצמו
וקורא לעצמו היום ומחר ועכשיו ואחר כך
(נכתב כפרפרזה ובהשראת פוסט של אמיתי אלון)
