שיגעתי אותך בשבוע האחרון,
התפוצצתי ובכיתי וטיפסתי על קירות
תחושה של בור שורף בבטן, של געגוע חזק, כמעט של אובדן.
ובכיתי שאני זקוקה לך, שאתה לא זמין לי
ועם זאת תהיתי איפה החרמנות, זה לא בא משם, זה היה עמוק יותר.
וידעתי שזה צורך עצום שלי שמניע ומזין את הסבל והמצוקה, שזה לא באמת אתה האשם, אתה רק הזרקור שמאיר לי את הפחד. והתפתלתי, וקיוויתי שלא תשבר, שלא תוותר עלי, שלא תכעס כעס מעוור, שתמשיך להציע לי חיבוק למרות הפרצוף המיוסר שלי.
ולא אכזבת.
למרות שהיית הכי עמוס באמצע הקמת עסק חלומותיך, למרות שאתה צריך לג'נגל בין כל כך הרבה אנשים שאוהבים וזקוקים לך, עדיין נשמת והבטחת לעצמך לא לתת למערבולת שלי לסחוף אותך, להיות המשען עליו אוכל למשוך עצמי החוצה.
ואחרי שלושה ימים כאלו של טורנדו רגשי הצלחתי לתפוס את הנחש הזה בראשו ולעקור אותו מתוכי, לראות בבהירות את החרדה, ללטף אותי ולהזכיר שאני תמיד כאן ולא עוזבת. לתת ליד שלך להחזיק בשלי ולבקש ממך סליחה על הצער, על זה שלא הייתי אני בשבילך בתמיכה על המאמץ שאתה שרוי בו,
ולהודות לך שאתה כאן ושאתה כל כך מדהים ורואה אותי נכון
אני סומכת עליך יותר ויותר ומרגישה ברת מזל וזכות שאתה אוהב אותי