מחוף אל חוף

צורך באחדות כואב כל כך עמוק כל כך שורשי כל כך מהניתוק המוקדם מהבטן מהאינקובטור מהריחוק של אמא שלי כשנולדה לי אחות, אולי אפילו לפני. הנסיון העקר שלי לבקש קרבה באמצעות בכי ואז התפרצויות הזעם ועל מה שאני רוצה זה המילוי הזה איבר נכנס לתוכי ואחדות. אפילו בלי לזוז. ציצי בינקות אצבע, זין, כל דבר שמחבר בנעימות ומטשטש את הגבולות ביננו

לפעמים אני כל כך סוערת מבפנים שאין לי אפילו קצה חוט להתחיל להסביר את התחושות למשהו סדור ומובן, אז אני נראית כאילו קפאתי או שאיני מרגישה דבר.

אני גם לא יודעת כמה מהרגשות שלי יכבידו עליך או ילחצו אם בכלל, כל כל הרבה שיקולים רצים בפנים בו זמנית אז אני שותקת

במאבק בין לענות לכל ההודעות בכל הפלטפורמות לבין הרצון שלי לחיות החיים מנצחים עדיין לשמחתי

אני מאוד אוהבת את כל מה שאתה למרות החלקים שבהם אתה לא אני😍

את לא יודעת שהזמן לחיבוקים זה בין 6 ל8?

ולעיסויים ב7:35 בלבד?

סקס זה תמיד, אבל תמיד מחר, בוקר או ערב זה ממש תלוי, אבל בכל מקרה מחר.

אל תעשי לי בלאגן בלוחות הזמנים זה לא יעשה טוב, תני לי עוד 5 דקות לישון, זה מופיע בחוזה ההעסקה שלי. 

את לא קוראת? זאת הבעיה, נדבר כשאשוב מהשירותים בקרוב, ובכל מקרה אך ורק בשעה עגולה.

אוי ילד שלי מתוק לא ידעתי עד כמה נפשי נקשרה בנפשך, אתה לא יוצא מראשי כל הזמן ובימים האחרונים האלה במיוחד כשהזכרון נשזר גם בכאב, אני זוכרת בגעגוע המון רגעים מהממים שלנו יחד ובתשוקה מאוד גדולה לחבק אותך שוב, להעביר אצבע על השקע הזה שמשרטט את התחלת האגן, לקשור לך את התלתלים בקוקו שמדגיש את יופייך. זה הגיוני להתגעגע ככה כל כך מהר? כל הגוף שלי כואב, ואני בבלבול והכי בא לי להגיד פאק איט ולומר לך בוא, אבל זה יהיה נורא מצידי, הרסני לאדם אחר שנפשו כרוכה בנפשי. ואני מדמיינת את המיטה הענקית שהיינו חיים בה שלושתנו, ואת האינטראקציות המקסימות שיכלו להוות את חיינו, מקומות קטנים שבהם אני בטוחה שהייתם אוהבים אחד את השני או שמחים על קיומכם זה בחייו של זה, ויש בי גם חיוך קטן שובב של איזה כיף שוב דפקתי את המערכת 🙂

ואז אני נזכרת שלא, הוא לא רוצה את זה לעצמו וחוזרת אלינו ליד הבאר ואלינו דחוסים בתוך אוהל שבכלל לא מתאים לנו במידות, ובבריכה ובבית הקפה ולכל הרגעים הקסומים שהיו שלמות ועדיין הבטיחו יותר ואוף כמה בא לי שתהיה כאן איתי עכשיו, הייתי מבטלת את כל היום ונשארת אתך במיטה מכורבלת כל היום באושר. 

אני יודעת, זה יעבור, בסוף הכל עובר, אבל לא בא לי שיעבור זה טוב מדי וקצר מדי, בא לי עוד, קצת כמו מכורה, אולי רק עוד מנה אחרונה? ❤️

כשהחלטתי סוף סוף לשחרר את ההחזקה שלך. לדאוג לרווחתך, להתפתחות שלך, לרפואה שלך, מצאתי עצמי צובעת מנדלות על הוילון, מגלה לפתע שאני ממש בתוך היצירתיות שאבדה לי רק כי הצלחתי פתאום לחזור לעצמי, לרצונות שלי, לשמחה שבתוכי וחשבתי לעצמי שאולי זוגיות בכלל לא נועדה לדאגה הזאת לאחר, אולי כל העניין הוא לצלוח צד לצד את אתגרי החיים ואם מדי פעם נפגשים אז זה נחמד אבל אין באמת חובה לשום דבר, לא לדאגה שלי, לא לקרבה שלך. זה רק מרגיש הרבה פחות נעים לחיות יחד בתוך ריחוק. אז איך משלבים את השלישיה הזאת יחד אותי ואותך ואותנו?

קזוארינות יקרות לפעמים גם כשאחת נופלת הרווח שנוצר פתאום הוא לא כלום, הוא מכניס דרכו תמונות אחרות מן החוץ, מידע חדש, מעגל אנרגטי רחב יותר. אני לא קזוארינה עקומה שלא הצליחה לגדול ישר, אני בכלל מין אחר, מין שלא נועד לגדול ישר וזקוף מלכתחילה אלא רחב ומלא ענפים שיוצאים ממנו חלקם חיים חלקם מתים, זו הדרך שלי ללמוד דברים- לעשות את כל הטעויות האפשריות בדרך

אתה מאבד את כל ישותך בתוכה, כל המורכבות מתמצתת ליופי שאתה רואה מולך, לתחושה, לריח, לחמימות ורכות הגוף, לעיניים המתגלגלות, לכוס, לתחת לשדיים.
אתה נעטף כל כולך ונעלם בתוך גוף אחר, בתוך גופה, חיבוק אלוהי חזרה אל הנעימות של העולם, מאבד את זהותך לרגע ואת נשימתך לכמה רגעים
איך אתה יכול אחרי כל זה עוד להגיד זיינתי אותה, ולהתנשא מעליה כשלפני רגע היית מוכן להיות ילד קטן החוזר לרחם