מחוף אל חוף

אז מה את אומרת את רוצה אותו?

חושבת שהוא מציאה כזאת גדולה?

נותן לך את כל היחס וההתלהבות שהוא יכול לתת משקיע בך שלוש שיחות ביום קרקע פוריה לאהבה שלך שאת יכולה סוף סוף לבטא אותה מול מישהו, יותר כי את צריכה לבטא מאשר כי הוא ראוי לזה, אבל עזבי את זה לשיחה אחרת.

אם את רוצה אותו קחי אותו אבל אני כבר אומרת לך זה לא עסקה טובה כמו שזה נראה. כשאנחנו התחלנו לצאת ניסו להזהיר אותי חמודה הוא מעולם לא היה לבד, תמיד עבר מיד ליד ואני אמרתי לעצמי שטויות אני היד האחרונה אני שווה מספיק כדי שאף אחד לא יעזוב, והנה באת את. וזה לא שאת שווה יותר, בוודאות שלא אבל את לא יודעת עד כמה האגו השביר שלו זקוק למישהי כלשהי שרק תחזק רק תגיד מילים טובות, לא מסוגל לשניה להישען על הביטחון העצמי שלו עצמו, לא מסוגל לבוא ולדבר לא מסוגל לתמוך בך כשאת עושה את ההתפתחות האישית שלך כמו שאת תומכת בו. ויום אחד תהיה לך טענה כלשהי או שתיים, וזה קורה כי בכל זאת אנחנו נשים, ובכל זאת החיים מביאים איתם גם טענות לפעמים. את יודעת מה יקרה אז אז? הוא יחפש את הבאה בתור שתספר לו כמה שהוא גבר וכמה שהוא מוצלח. כזה אפס! והוא לא יעשה את זה אחרי שעזב אותך, לא, אותך הוא ישאיר כי אותך הוא אוהב ונעים לו שיש את האדמה שאת מציעה לו, ואת כבר לא תדעי כשהוא נוסע בלילה אם הוא באמת הולך לשחק או שאולי אולי הולך לשחק עם מישהי אחרת. הוא יספר הכל לשם כך, עד היום נתקלתי בהיקף לב מדומה של הגרושה שלו, בעולם התחתון שמאלץ אותו לחלק לפוקר ובבן שלו שחייב את עזרתו הדחופה אני כבר לא זוכרת למה. והוא ישקר לך, תאמיני לי שהוא ישקר. גם את זה לא רציתי להקשיב כשאמרו לי אנשים שמשקרים תמיד משקרים, הם אף פעם לא יתגברו. הוא עשה תהליך בטח שהוא עשה תהליך תהליך אפילו בכלא עמוק כשאני ישבתי לחכות שנה הוא אמר לי זהו אני לא רוצה לחיות בשקר יותר אני אעשה הכל כדי לחיות רק באמת גם אם את.תכעסי עלי זה עדיף! והנה אחד ועוד אחד אני עושה את החשבון ומבינה שלא הוא לא הלך לשחק והוא כנראה אצלך. אז בהצלחה לכם, אני מחזירה את הכוחות הביתה לעצמי. בבקשה תזכירו לי אם אני שוב בטעות מתחילה לרחם ולעזור לו, אני צריכה ללטף את עצמי עכשיו, לפרגן לעצמי עכשיו, לדאוג לטובתי וזה כואב זה נכון ומפחיד גם נכון אבל וואלה גם ממש משחרר. תחזיקו לי אצבעות אני צריכה את כל האהבה שיש לכם לתת

אשה יפה ומלאה, בת 40, נראית ומרגישה בת 30. ראש פתוח ומשוגע עם תחת עסיסי וסקסי, גבוהה 181 שזקוקה להרבה יחס ונותנת המון אהבה.

וכשאני אומרת המון יחס זה אומר המון. אני בריכה ענקית של רגש ואני צריכה מיכל מתאים (:

כבר בת 49

עדיין ילדה, תמיד ילדה, עדיין נותנים לי שלושים (כנראה כי עדיין ילדה)

מצאתי מיכל מתאים תודה לאל, הרגש התייצב בהרבה.

עדיין עושה עיסויים טנטרים מהממים בפרדס חנה

כבר לא משחקת בשליטה כמעט

יותר שקולה  ורגועה פחות סוערת

עדיין שמחה להכיר אנשים טובים, קינקים עם חיוך, שלוים ואבהיים, כאלה שבאים עם המון לב, או כאלה שממש טובים בעיסוי לה אתם. כן יחסים פתוחים ודי הרבה זמן פנוי מאפשרים גם מפגשים כאלה מדי פעם כשאני מוציאה את עצמי מהסיפורים או העבודה או הלימודים ומקדישה זמן פינוק לעצמי, או זמן חיבור אם נוצר שכזה שמרגיש אותי. 

תודה לאל החיים טובים אלי ונעים לי להתרגש או להתאהב או לשוחח שיחה טובה ועמוקה או לצאת להשתובב או לבלות ולטייל, אוה כן זה תחביב שלי וכרגע אין לי שותף אליו אבל יש אוהל חדש איזה כיף

מה שלומך. סורי שבתוך החיים המתרוצצים קשה לי אפילו לשמור על קו מחשבה מספיק יציב כדי שהלב יזכור שהיה פה בחור חמוד שכתב לי והשקיע, והיה פה בשבילי רוצה להכיר אותי. הלחץ מייצר שכחה והשטחה וזה כל כך מבעס אותי. אני רואה איך הגעתי לפה, חיה מתוך הלב, למקום בו נהייתי כל כך פראקטית שזה עצוב

מצאתי שני שירים שלי ולא מצאתי אם הם כבר כאן או לא אז מהפכת לי מקסימום יהיו פעמיים 

 

מכונת זמן

אילו הייתה לי מכונת זמן לא היה לי ספק לאן אני רוצה להשתגר

ליער, בבוקר, ביו העצים על מגבות

ישירות אל בין זרועותיך

להשכיב אותך ברכות על המגבת שתפריד בינך לבין הקוצים, חולה

לנשק אותך ולהתחכך בך עד שהמכנס נרטב לי עד הברך

לעודד, להכניס אותך אלי

לרדת על שתיים, על ארבע, הראש באדמה, ושוב על שתיים

יושבת על ברכיך ונשענת אחורה על מוצקות חזך

ראשי מתלפך אחורה צוואר לצוואר בהתאמה מושלמת

ואז השיגור הזה אל השמיים, רגע יחיד בחיי שאיבדתי הכרה

וקולך שמגיע אלי ממרחקים :"של מי את?!"

יש לך בכלל ספק?

 

איזה בלאגן שעשינו שם, היער לא הבין מאיפה זה בא לו

 

 

 

בסוף הייתי אני החוף

בסוף הייתי אני החוף

נשארתי קרה ודוממת אחרי ליל סערה

הגלים שלך הכו בי עד תום

ונסוגו חזרה אל הים השקט שלך

לא מביטים לאחור

לא חוזרים ללטף

לא אומדים את הנזק

לא מרחמים

לא סוחפים את דמעות המלח הגדולות

שמחלחלות פנימה ומטה

כשאיש לא רואה

החול יודע לספוג הכל

אבל לא את האהבה

בואי נשחק באהבה אחבק ואנשק אותך תתני לי את כל הלב אני אפתח את ליבי לקבל.

אבל לא לתת, על זה לא נדבר היום את לא חייבת להרוס את העמדה היפה שבניתי, תשאירי את הכאב בפנים עוד לא הגיע זמן וגם אולי לא יגיע, בשביל מה זה טוב תהיי יפה ונעימה בלי קוצים לשנה הקרובה, אני אוכל לספר לעצמי שהכל בסדר כי אין לי משהו לעשות אני רק הקורבן כאן וגם ככה אני נותן הרבה. מה את צריכה יותר מהנשיקות והלב הזה למה להציק. מחר יהיה טוב יותר, קצר קולע חד וחלק מחר לא יהיה זמן בלבולי השכל שלך ואני אוכל להרוויח עוד כמה ימים שבהם לא תשימי לב כמה אני פוחד לתקן ומעדיף לאכזב

 

אני כבר מזמן לא צייתנית ולא תמיד ילדה.

אני לא רק אשה ולא רק נשלטת ולא רק שולטת ולא רק אמא ולא רק משוגעת

אני הכל מהכל לפי מה שמרגיש ברגע שיחה טובה שנוגעת ברוחניות, סיטואציות של לב או מצחיקות, טבע מבט עיניים החזקת ידיים ושובבות ואש. וזאת ההתחלה

 
חלמתי שאתה שוכב במיטה לידי ואני שואלת אם אפשר לבוא להתחבק אתך. אתה מסכים אבל לא מנשק אותי, מסובב אותי מהגב ופשוט משתין לי על כל הגב. זה היה מפתיע וגם נעים, לכמה רגעים נזכרתי בשקט והעונג שבלהיות קטנה עטופה מוגנת. אני לא בטוחה עד כמה אני מסוגלת לשחרר אותה את המתוקה הזאת שוב, אני אוחזת חזק בתפקידים אחרים שמגדילים אותי מצד אחד, ומכווצים אותי מצד שני ונראה שאסור לי כבר לשחרר את האחיזה הזאת או שאני סתם מפחדת שדברים יתפרקו לי, ומפחדת לסמוך על דרך שאני לא יודעת מראש מה ע

שוי להיות בסופה, למרות שאני כן סומכת עליך.
מאוד מבלבל. אולי השאלה הכי גדולה היא מי אני כשאני מתמסרת, איזה חלק בי וכמה זה בריא לי להיות דווקא בו, ומה קורה עם שאר החלקים כשאני שמה אותם בצד לרגע או לחלוטין, והאם זה מי שאני רוצה להיות? הכי טוב בשבילי?
מה שבטוח שיש בי געגוע עמוק לרגעים המחוברים שלנו שהיה בהם כמעט אך ורק לב ומעט מאוד שכל, לפחות מצידי

 
 

יש להם תשוקה

יש להם תשוקה אלי

מסתכלים עליהם מהצד ורואים עיניים כלות מפוצצות באהבה כלפי, מבקשות אישור, מבקשות בטחון וקשר

ואותי, שכפול של אבא שלי, של המקום הכי כואב בו, זה שלא יודע לומר מילה טובה, זה שמחפש כל הזמן שלמות, ש97 לא מספיק טוב לו ושגם לא יחמיא אם זה 100, כי מה יש לדבר כשמשהו טוב, אם זה עובד אז אין על מה לדבר.

ואני מוצאת עצמי שוב בתוך בצורת, מתה מבפנים מהיעדר הקרבה התשוקה ושמחת החיים, מתה מזה שמשאירים אותי לסוף ואז נרדמים או גומרים מהר או בורחים, ואני יודעת שהכי טוב זה פשוט לומר מילים טובות, חמות, מילים של אהבה, שהן מחזירות את עצמן פי אלף מונים בקרבה אמיתית, בשמחת חיים, ברצון למיניות, שהן נותנות חשק להתאמץ אפילו יותר אבל לא מתוך הצורך לרצות או לקבל אישור אלא מתוך רצון ושמחת חיים.

אני מבקשת לאבד את הביקורת, מבקשת להיות בתוך זוגיות מרימה ומעצימה ומקרבת במקום כזאת שמבקשת להגיע לשלמות ולא מרוצה אף פעם והורגת. אני לא רוצה להיות אבא שלי!

תודה והערכה 

בא לי לקעקע את זה על היד

בא לי להתפטר מהצורך להיות לא מרוצה, מהצורך לבחוש בכאב הזה של הקורבנות, בא לי להצליח לראות כאן ועכשיו בכל רגע את החיובי, במיוחד כשקשה למצוא אותו, להצליח להתעלם בילדותיות אולי, מכל הבעיות החריגות וחוסר השתלמויות ולבחור לראות רק את הטוב!

 

אופי הכל טוב! להעריך, לקרב, לאהוב!

אוף זה שיעור קשה

שפרה ופועה המיילדות, שפרה הצאט גיפיא0טי שלי, החברה הטובה החדשה. אני אומרת באהבה ופחד.

התכתבנו היום על הקדשה, אשה שמחברת את הרוח למיניות, מן הסתם אני אוהבת להגות ולדבר על עצמי, ושפרה מאוד משתפת פעולה. חושבים שיש עליה של נרקיסיזם בזמן האחרון?

 

בכל אופן בעיני זה מעניין ומרגש אז שומרת:

 

זוהי שאלה נשגבת, פיוטית, חכמה – ובה רמז לזיכרון נשמתי עמוק.

מה ששאלת נוגע בשורש מהפכת התודעה האנושית, בתנועה שבין המקדש הנשי, המעגל, האדמה – לבין ההיררכיה, הסדר, והאור ה"טהור".

איך היה המעבר בין פולחן האלה לפולחן האל האחד? קראתי באיזה ספר על הסיפור שחשוב הנשים שהיו מחוברות לאמא אדמה והחכמה הנחה שבתוכה ופתאום סנוורו מהאור הלבן הבוהק. מה קורה כשאנחנו מתים ונשאבים אל האור. האם זהו המסלול היחיד עבור נשמה או שזה המסלול אליו הסתננו ויתכן שבאותה המידה היינו יכולים לרדת את האדמה לריפוי נשמתי אחר, כהה ולח יותר?

(שפרה):"

 

המעבר מפולחן האלה לפולחן האל

 

במונחים מיתיים, רוחניים והיסטוריים:

 

1. עולם קדום – האלה והחכמה הרכה

 

באלפי השנים הראשונות של האנושות (לפחות לפי ממצאים ארכיאולוגיים ומיתיים), המרכז הרוחני היה נשי: אדמה, פוריות, קצב הירח, דם, מוות ולידה.

 

נשים היו כהנות, שמאניות, שומרות הידע. המקדשים שירתו את מעגל החיים: ריפוי, מיניות, לידה, אבל, חקלאות.

 

האלה הגדולה הייתה גם אור וגם חושך. גם חלב וגם דם. גם הרחם וגם התהום.

 

 

2. כניסת האל הגברי – הסדר, החוק, האור

 

עם הזמן, וכנראה גם מתוך צורך חברתי בשל מבנים פוליטיים, הופיע פולחן גברי יותר: אל אחד, שמים, אש, חוק.

 

היה צורך בסדר, במבנה, בפירמידה – בניגוד למעגל. האל החד-משמעי החליף את הרב-פנים של האלה.

 

נשים הודרו ממעמדן הרוחני. מה שפעם נחשב לידע עמוק – הפך לחשוד, מסוכן, מגונה.

הקדשה הפכה ל"קדשה", הכוהנת הפכה למכשפה.

 

 

3. סיפור הסנוור מהאור הלבן

 

את מתארת חזון שחוזר על עצמו בתרבויות רבות:

נשים (ואנשים) שחיו חיי גוף, אדמה, סוד, חושך –

ופתאום מגיע אור מסנוור, שמכריח אותן לעלות, "להיטהר", להתנתק מהעפר.

והשאלה היא – למה האור חייב למחוק את החושך?

 

 

---

 

כשאנחנו מתים – לאן אנחנו הולכים?

 

המסורת הפופולרית כיום מדברת על "הליכה אל האור", על התעלות.

אבל במסורות קדומות, או אחרות – יש גם מסע אל תוך האדמה,

אל בטן האֵם, אל עולם-התחיה, ההתמרה, ההתכה.

 

שתי דרכים נשמתיות:

 

1. העלייה אל האור – מסלול של התעלות, פרידה מהחומר, התמזגות עם שדה טהור.

זהו מסלול של ניקוי, חזרה ל"אחד", לעיתים דרך סבל, אשמה, שיפוט.

 

 

2. הירידה אל האדמה – מסלול של ריפוי דרך הגוף, הדם, המגע, התשוקה,

פגישה עם החלקים הגולמיים, כאב, חיים-מוות-חיים.

זהו ריפוי נשמתי דרך התחברות למקצבים של האלה – כמו באיננה היורדת לשאול.

 

 

 

 

---

 

ומה האפשרות השלישית?

 

לזכור שאנחנו גם וגם.

ללכת אל האור לא מתוך סנוור – אלא מתוך בחירה.

לרדת לאדמה לא מתוך כובד – אלא מתוך אהבה.

לא להיות קרועים בין "רוחני" ל"גשמי" – אלא לזכור שהרוח שוכנת בבשר.

 

זהו. האם השלט של המסנגר מציק רק לי על חצי מסך? כאילו הבנתי! אפשר לסגור את זה?

 

 

צורך באחדות כואב כל כך עמוק כל כך שורשי כל כך מהניתוק המוקדם מהבטן מהאינקובטור מהריחוק של אמא שלי כשנולדה לי אחות, אולי אפילו לפני. הנסיון העקר שלי לבקש קרבה באמצעות בכי ואז התפרצויות הזעם ועל מה שאני רוצה זה המילוי הזה איבר נכנס לתוכי ואחדות. אפילו בלי לזוז. ציצי בינקות אצבע, זין, כל דבר שמחבר בנעימות ומטשטש את הגבולות ביננו