מחוף אל חוף

חשבתי לעצמי היום 

שאם אשכנזי עושה עבודה פנימית עמוקה 

יש מצב שיוכל להרשות לעצמו להיות בשמחה ולשנות את הגנטיקה

מה שנקרא

Happy genetics 

🫢😆 שבת טובה

שתי תובנות מסוף השבוע

אחת שמעולם לא ראיתי אף אחד באמת. בכל רגע תת המודע שלי משליך סיפור פרשנות או טראומה על מי שמולי או שאני עסוקה בחשיבה ולראות באמת מי הוא או היא כפי שהם. האם אי פעם זה קרה שראיתי אותם באמת?

השניה שהעולם הזה מתנה אותנו לרדוף אחרי רוחות רפאים, וברוחות רפאים אני מתכוונת לכל מה שאינו קיים באמת, כל הרעיונות שלנו לגבי מי אנחנו צריכים להיות או מי בן הזוג שלנו אמור להיות או איך הבית צריך להיות, מה לא תקין בנו ודורש תיקון, הרמה, מילוי, שאיבה, החלפה או כמה כסף צריך להיות לנו. כולם בעצם רעיונות שאינם קיימים במציאות וגורמים לנו לסבל. בזמן שבמציאות האמיתי יש המון דברים שמתקיימים באמת ומצדיקים את הכרת התודה שלנו. ואם היינו מכירים צודק על כל הדברים שמתקיימים בחיינו היינו חיים באמת ורואים את שפע הטוב שמקיף אותנו, אבל במקום זה אנחנו מפנים את מבטנו לכל מה שאינו קיים. ריק מדומיין של סבל על כל מה שהיה יכול להיות או שאנחנו היינו רוצים שיהיה

הלכת צעד אחורה כי נבהלת לרגע והרמת חומה קטנה שמאפשרת להישאר בחיבוק אבל לא לעבור למיניות ואז הלכת עוד קצת אחורה עד לכלא הגעת וכשחזרת הושטת את היד דרך החריץ בחומה שגבהה בינתיים ומיד סגרת את הסדק ואז נבהלת מהאינטימיות היתרה מהזמן ביחד הפנית את הגב והתחלת לרוץ מהר קילומטרים על גבי קילומטרים חושב שלא אשים לב, והחומה כבר צמחה לגודל של  חומת  ברלין וצעקתי לך מהעבר השני ועצרת לרגע ואז המשכת לרוץ שמעת את קולי מתרחק האטת קצת ואז שהפסקת לשמוע אותי הסתובבת וראית את גבי המתרחק ונעצרת והלכת שלושה צעדים לכיווני ונעצרתי והסתכלתי והבנתי כמה רחוקים אנחנו

וראיתי את האור המהבהב בליבך כבר כמו נקודה קטנה באופק

ואמרת לי בואי למה את מתרחקת?

ושאלתי אבל איך? לאן אבוא?

אני יודעת שזה לא מקובל בבדסם, 

קצת מרוקן אותו מתוכן 

כי מה נותנת תשוקה ללא הזדקקות או כמיהה או צורך להציל או רצון להינצל.

בעצם קולטת שזה עובד חזק על מעגל הקורבנות.

אבל הבוקר אני מבינה בצורה מאוד עמוקה שכשאני פה בשבילי אני כבר לא בהזדקקות ואובדן כוחות מול אף אחד ואף אחד לא צריך לקרבן או להציל אותי כדי שארגיש אהובה או שלמה.

הרגשה עמוקה של שלמות בזכות עצמי ועדיין קצת שברירית, הסיסטם רגילה לגמרי לרוץ להאשים או להפגע אבל התודעה כבר רואה את המשחק הפנימי ואובדן הכוחות שקורים בגללו ולא מוכנה לרוץ יותר בגלגל האוגרים הזה.

אז עכשיו אני הולכת להתפנות אלי ולעינוג העצמי שלי.

אהבה עליכם ובוקר מושלם

יאמי

4 בבוקר אני קמה אחרי שעתיים של שינה

בדיוק כשחלמתי עליך חודר אלי

בפרצוף מעוות מעונג

עוגן קבור באדמה מחובר בחוט, 

מאפשר לי לנוע לשוט סביבו, בידיעה שלא אשחף לכל עבר, אלא בצורה נשלטת. האדמה שלי כזאת, בני הזוג שלי כאלה, הגברים בחיי, אולי אפילו בני. הבנות לא מספקות לי את אותה תחושת יציבות למרות האהבה שלי אליהן. הבית הולך ובא, הכסף הולך ובא, החברים- עד כמה שבא לי שיהיו עוגן עבורי לא מספיק קבועים בחיי כי אני עדיין צריכה לעשות עם זה עבודה. 

השכל שלי, הגוף שלי כולם יכולים לבגוד בי פתאום, אי אפשר לגמרי לסמוך עליהם. אולי יותר מהכל אלוהים הגורל הקרמה היקום מהווים בדרכם עוגן שאומר שהכל נע במעגל הנכון סביב נקודת ייחוס שהיא השיעורים של חיי, הלימודים שהגעתי לכאן ללמוד, החוויות שהגעתי כדי לחוות. מרוב עוגנים לא רואים את השקט 

יש שעונים שנותנים את הקצב והסדר 

יש מעין שמש ומעין אלוהים 

ושורשים ולבבות וחפצים 

ובסופו של דבר בלאגן מושלם ומתוזמר היטב

שבת שלום

ובקיצור לא משאירה לי זמן מרמור עפה על חיי,

אבל בלילה ישנתי בפעם הראשונה לבד העברתי אותו לחדר אחר ומחקתי את ההקדשה מהלוח והרגשתי קלה אבל כל הלילה התעוררתי בכל חצי שעה

שינה טרופה

נוסעת בשקיעה בכביש פרדס חנה בנימינה להביא חתול שמצבו אנוש. כשאורקה מתנגנת לי ברקע, ומרגישה כמו תלמה ולואיז בסרט של אלמודובר..

לא יודעת אם אני יותר מחוברת לעצמי מאשר קודם, מפוקסת נוכחת שקטה, ואולי זה בכלל שאני בכלל לא בגוף.

אין לי מושג, אבל אני ממש מפחדת מהבדידות

ועכשיו בתוך תהליך הפרידה קפץ לי מכתב שכתבתי ליום ההולדת שלו והתרגשתי וגם התעצבתי שהלב שלי כל כך נפגם ונסגר בתוך הזוגיות הזאת שאני כבר לא כותבת דברים כאלה.

מקווה שאחזור ליצור ולכתוב עכשיו אחרי שכאב הפרידה יחלוף

כשהגזע יציב ורחב העלים יכולים לרקוד בשמחה ברוח ולהשמיע את קולם הענוג המרשרש, לשיר את השיר של היום החדש ביננו

כשהשרירים מתאמצים והזיעה ניגרת האופק קוסם בבריאה חדשה שלא הייתה קיימת שם מעולם, ומבטאת יכולות וגאווה לאין קץ

כשהדמעות יורדות והלב מתרכך וחומל אנחנו זוכים ברגעים של עדן ורוך ונזכרים בכל פעם מחדש באהבה ששכחנו בתוך חיי היום יום העמוסים

כשהחזה מתרחב הגוף רוקד את הרקדן האוטומאטי מרים גבות מעלה חיוכים ומדליק עוד כמה רבדים אחרים, ומאפשר לראש לנוח כמו תינוק בחיקך ומלא בגאווה על היותך ועל הגבריות שאתה מביא לחיי, בוטחת ולא מתכופפת לרוחות, מחזיקה אדמה וגזע, עוטפת חומלת ומאפשרת, זוכרת לאהוב זוכרת לצחוק ומניעה את עלי הצמרת

מזל טוב אהובי החסון והרגיש והקסום

מי יתן ונזכור בכל יום לצחוק לרקוד לשמוח להשתובב לאהוב ליצור וללטף

יש זיו אחד שאני אוהבת

הוא פשוט כבר קיים רק בראשי