מחוף אל חוף

נוסעת בשקיעה בכביש פרדס חנה בנימינה להביא חתול שמצבו אנוש. כשאורקה מתנגנת לי ברקע, ומרגישה כמו תלמה ולואיז בסרט של אלמודובר..

לא יודעת אם אני יותר מחוברת לעצמי מאשר קודם, מפוקסת נוכחת שקטה, ואולי זה בכלל שאני בכלל לא בגוף.

אין לי מושג, אבל אני ממש מפחדת מהבדידות