אתה פרפר מרפרף קסמים, חיוך זורח חזה נפוח
באת לשתות קצת צוף מהגביע הזוהר שלי. חשבת להעשיר כך את אפרוריות היום יום הכואבת. שם אתה אף פעם לא טוב מספיק, לא טוב בכלל, אשם. אצלי זה חסד אחר, אצלי אתה אור, אתה זורח ונוצר חיבור מלא שמחת חיים, הזנה טובה לשני אומללים בכנפיים צבעוניות.
אך כמו תמיד כשמתרגלים פתאום לא עוצרים להתעכב על השקיעה או הזריחה, על הניחוח המשכר של הצוף, על הכנפיים המגוהצות ומנצנצות. פתאום הכל נראה סתם אפור, ולא עוד אלא שאני גם מתחילה לבקש לדעת מה יש בפנים, מאחורי הכנפיים, מאחורי המסיכות, מי זה שם מסתתר, מה הגלגלים שמניעים אותך באמת. זה מפחיד אותך, אף פעם לא חשבת לשחרר את הילד הקטן שנעלת לפני שנים בחדר המכונות המפוייח, המשומן. מבחינתך היית שמח לשמוע שכבר גווע שם למוות, מבחינתך זה שלד בארון שאתה מת מפחד להציץ בו. ואני מציקה לך עליו, רוצה להציל אם עוד נשאר מה. אז אתה מפנה פניך, צבועות באפור, מרגיש שוב איך הכל סוגר עליך ובדיוק כשכבר היה טוב, רוצה להתמכר בחזרה לסמי המרץ וסמי האשליה, לטרוף את העולם בבולימיה העיקר לא להתבונן לשם. ולא, לכאורה ילד טוב אתה לא שותה לא מעשן ולא עושה סמים, אבל למתבונן פנימה תתברר הבולימיה האישית שלך, הדרך שלך לעמעם את הכאב - הימורים וסקס מסביב, לפעמים אני תוהה אם סיגריות לא עדיף.
מפנה פניך והנה פרפר יפיפה, אולי הפעם תמצא נפשך מנוחה ושלווה והתרוממות נפש שתחזיק? האם בכלל אפשרי שכך יהיה כשהילד שבפנים קטן כל כך, פגוע כל כך, נטוש כל כך? האם לא הגיע הזמן להתגבר על הפחד ופשוט לסובב את המנעול ולפתוח את הדלת, כדי לגלות בסוף שלחבק אותו זה כל האושר שהיית צריך באמת?
