לקחת אתך את התיקים והשמיכה, כמעט צוהל כמו ילד לקראת טיול שנתי
ואני גורבת נועלת ומחזיקה את הגרב השניה ביד ופתאום זה מכה בי, האובדן, הבדידות, התקופה הארוכה הבלתי נתפסת ואני לא מסוגלת להרים את היד יותר, כבדה ובקושי נושמת, ואתה מושיט לי יד לעזור לי לקום, מגלה שאני נעולה בנעל אחת בלבד וזה מצחיק אותך במיוחד כי אתה מתאפק לא לבכות בעצמך, ובכל זאת דמעה אחת בורחת לך, טיפה בתוך הנחל שזולג ממני. עוזר לי לנעול, מזרז אותי אתה לא אוהב לאחר, אפילו לא לכלא.
מי הרשה לך ללכת ולמסור את עצמך, להכנע בפני אנשים אחרים, מי הרשה להם לקחת אותך ממני. כל החלקים והישויות והדמויות שחיות בתוכי, לכל אחת נתת שם, והן כולן פשוט בהלם, איך בכלל מתחילים להתמודד?
דבר ראשון הזמנתי לי פיצה גדולה שלא הצלחתי בכלל לאכול, וקבנוסים חזרזיריים שאני אוהבת, ופינטזתי על גוונים בשיער מכל צבעי הקשת, ותספורת, וניסיתי לחשוב כל כל הדברים הנהדרים שאעשה לבד ואיך אתפנק לי, מפחדת מהרגע שהלילה ירד ואצטרך לחבק ולאהוב את עצמי, להתעניין בשלומי בעצמי, ללטף אותי ולהגיד שהכל יהיה בסדר
