מחוף אל חוף

שכבות של סיבות חלקן קטנות וטיפשיות וחלקן גדולות ומפחידות.
הבוקר היה השישי האחרון שלנו יחד, בשישי הבא אני לומדת, ובראשון הוא כבר לא יהיה פה, אולי גיחה קטנה בשבת, ואני כל כך אוהבת את ימי שישי יש בהם קסם מיוחד בעיני, והיום היה אוצר מיוחד כשפתאום התפנה הזמן בהפתעה ועוד שניה לפני שהוא הולך. אבל הוא כל כך שבוי כל הזמן האחרון בתחושת הכשלון שבמקום לקום בבוקר פשוט משך עד הצהריים שכבר היה צריך ללכת, ואני שוכבת במיטה לידו ומנסה להעיר אותו מרגישה כל כך הרבה פספוס ואכזבה ופחד גדול מהעתיד, וחוזרת לרצון שמישהו ישמור עלי או לפחות יחבק אותי ויגיד שהכל בסדר. ואני לא אשה קטנה ולא חלשה אבל לפעמים הילדה שבי כל כך מבועתת מפחד, רוצה לברוח ולהיעלם ושלא ימצאו אותי יותר. לא רוצה את כל האחריות הזאת על הכתפיים הקטנות שלה, רוצה לרוץ ערומה בשדה ובים ולהסתכל על העננים. אפילו עננים קשה למצוא היום