אוי ילד שלי מתוק לא ידעתי עד כמה נפשי נקשרה בנפשך, אתה לא יוצא מראשי כל הזמן ובימים האחרונים האלה במיוחד כשהזכרון נשזר גם בכאב, אני זוכרת בגעגוע המון רגעים מהממים שלנו יחד ובתשוקה מאוד גדולה לחבק אותך שוב, להעביר אצבע על השקע הזה שמשרטט את התחלת האגן, לקשור לך את התלתלים בקוקו שמדגיש את יופייך. זה הגיוני להתגעגע ככה כל כך מהר? כל הגוף שלי כואב, ואני בבלבול והכי בא לי להגיד פאק איט ולומר לך בוא, אבל זה יהיה נורא מצידי, הרסני לאדם אחר שנפשו כרוכה בנפשי. ואני מדמיינת את המיטה הענקית שהיינו חיים בה שלושתנו, ואת האינטראקציות המקסימות שיכלו להוות את חיינו, מקומות קטנים שבהם אני בטוחה שהייתם אוהבים אחד את השני או שמחים על קיומכם זה בחייו של זה, ויש בי גם חיוך קטן שובב של איזה כיף שוב דפקתי את המערכת 🙂
ואז אני נזכרת שלא, הוא לא רוצה את זה לעצמו וחוזרת אלינו ליד הבאר ואלינו דחוסים בתוך אוהל שבכלל לא מתאים לנו במידות, ובבריכה ובבית הקפה ולכל הרגעים הקסומים שהיו שלמות ועדיין הבטיחו יותר ואוף כמה בא לי שתהיה כאן איתי עכשיו, הייתי מבטלת את כל היום ונשארת אתך במיטה מכורבלת כל היום באושר.
אני יודעת, זה יעבור, בסוף הכל עובר, אבל לא בא לי שיעבור זה טוב מדי וקצר מדי, בא לי עוד, קצת כמו מכורה, אולי רק עוד מנה אחרונה? ❤️
