יש להם תשוקה
יש להם תשוקה אלי
מסתכלים עליהם מהצד ורואים עיניים כלות מפוצצות באהבה כלפי, מבקשות אישור, מבקשות בטחון וקשר
ואותי, שכפול של אבא שלי, של המקום הכי כואב בו, זה שלא יודע לומר מילה טובה, זה שמחפש כל הזמן שלמות, ש97 לא מספיק טוב לו ושגם לא יחמיא אם זה 100, כי מה יש לדבר כשמשהו טוב, אם זה עובד אז אין על מה לדבר.
ואני מוצאת עצמי שוב בתוך בצורת, מתה מבפנים מהיעדר הקרבה התשוקה ושמחת החיים, מתה מזה שמשאירים אותי לסוף ואז נרדמים או גומרים מהר או בורחים, ואני יודעת שהכי טוב זה פשוט לומר מילים טובות, חמות, מילים של אהבה, שהן מחזירות את עצמן פי אלף מונים בקרבה אמיתית, בשמחת חיים, ברצון למיניות, שהן נותנות חשק להתאמץ אפילו יותר אבל לא מתוך הצורך לרצות או לקבל אישור אלא מתוך רצון ושמחת חיים.
אני מבקשת לאבד את הביקורת, מבקשת להיות בתוך זוגיות מרימה ומעצימה ומקרבת במקום כזאת שמבקשת להגיע לשלמות ולא מרוצה אף פעם והורגת. אני לא רוצה להיות אבא שלי!
תודה והערכה
בא לי לקעקע את זה על היד
בא לי להתפטר מהצורך להיות לא מרוצה, מהצורך לבחוש בכאב הזה של הקורבנות, בא לי להצליח לראות כאן ועכשיו בכל רגע את החיובי, במיוחד כשקשה למצוא אותו, להצליח להתעלם בילדותיות אולי, מכל הבעיות החריגות וחוסר השתלמויות ולבחור לראות רק את הטוב!
אופי הכל טוב! להעריך, לקרב, לאהוב!
אוף זה שיעור קשה