זהו. עשיתי את הצעד המפחיד הזה.
לקחתי שמונה עשרה שנים של זוגיות ושקלתי במאזניים מול הצורך שלי באינטימיות, בסיפוק, ולא יכולתי יותר להוסיף משקל כדי שיתאזן.
אולי אני סתם אנוכית אבל בטוח שאני אמיתית. ועשיתי את זה בכבוד ועם פרגון וגייסתי את כל האהבה שעוד יש בי, שאני מקווה שתמיד תהיה, וסיפרתי את התחושות הכמוסות ואת הכאבים בלי לשפוט, בלי לזלזל, בלי לכעוס. כבר בשלה לצעד הזה כמה חודשים והיום הגיע הרגע.
וכן - זה מפחיד, ואיך עושים את זה לעזאזל? איך מפרידים חוטים ורקמה שנטוו ונארגו יחד שנים כל כך ארוכות, ואיך הופכים שוב משניים לאחד, ואיך לעזאזל אצליח לשרוד כלכלית. המון שאלות ושקט גדול ובעל שמקלל לעצמו מהבוקר ומקבל חיבוקים ועדיין צריך לעכל, לחשוב, לעבור את התהליך שאני כבר עברתי. וילדים מתוקים שגם כבר מזמן מרגישים שאמא לא כמו פעם, שמחכים שאחזור, שעדיין לא יודעים שזה כבר לא יהיה כמו פעם. יהיה אחר, בתקווה טוב יותר, אבל אחר.
ואני מאחלת לך רק טוב באמת! אתה אדם יקר. ובתוך כל זה יודעת שלא מגיע לך לחכות לי לשווא, לא מגיע לך השקר הזה, הרי תמיד קידשנו את הכנות והפתיחות. ועכשיו יש לי שקט, ופחד, ועצב, ותקווה.
יום מקסים שיהיה לכולנו
