לפני 8 שנים. 5 בפברואר 2016 בשעה 16:07
נכון יש מן אופטימיות כזאת בשישי בצהריים? בדרך כלל אפילו השמש משתכנעת לצאת, גם אם היום אפור
אבל כשיורד הערב מתחיל הכאב לעלות, הבדידות נוקשת. כל הגוף משתוקק למישהו להתכרבל בתוכו, בתוכי. זאת שעה של משפחה, שעה של אינטימיות..
כל הנשואים נוסעים לאמא שלהם או לחמותם כדי להזכר ממה ברחו ולהתפוצץ ממאכלים ולבכות אחר כך על כמה אכלו.
ואני ירדתי מהרכבת הזאת אבל הבעירה מתחילה בכל פעם בשעה הזאת. מחפשת מה לאכול, מה לעשות, רק לא לשקוע לכמיהה הזאת, לגעגוע