note to self

אל תכתוב בזמן שאתה מסטול.

"שולט?" היא שאלה את עצמה בקול רם. "שולט אתה לא!" "מה עכשיו?!" עניתי לה תוך כדי שדפקתי עוד ביס לסנדביץ שהיא הכינה, נהנה מהשילוב של דג המטיאס, גרידת הלימון והשמנת. אני אדם שמעריך אוכל טוב, למרות שהידענות שלי בבישול ובאוכל אף פעם לא הרשימה במיוחד. 

"אם היית שולט אמיתי" היא המשיכה "היית יודע מה אתה רוצה. היית שולט ברגשות שלך" . זה הרגיש לי כמו עוד אחת השיחות האלו שזורקים בהן מושג (כמו שולט אמיתי) ואז משליכים עליו את כל הצרות שלך.  אולי פשוט תגידי מה מפריע לך? בשביל מה צריך לתקוע לי שאני לא שולט "אמיתי"? 

"אתה גם לא בחרת להיות שולט" היא המשיכה. "...אתה בעצמך אמרת שלפעמים אתה מרגיש שהמשיכה שלך לזה יותר חזקה ממך"

"לא לא, אני יכול להפסיק מתי שבא לי" (הנה עובדה! הפסקתי כבר עשרות פעמים!) היא לא שוכנעה אז הפסקתי ללעוס, שמתי את הסנדביץ' והסתכלתי על השיער החום שלה, שנשפך על כתפיה הלבנות ונאנחתי. 

 "נכון, אני לא בחרתי להיות אדם דומיננטי" עניתי לה, כמאשר את הפרדוקס. לפעמים אני אפילו לא אוהב את זה. כל אחד נשלט ע"י הדחפים שלו, ע"י הקשרים הסינפטים והזרמים שעוברים לו בתוך המוח. כל אחד הוא תוצר של הטבע, או של הסביבה שבה הוא נמצא "...ומה איתך? את נשלטת אמיתית?"

"אני לא צריכה להיות נשלטת אמיתית. האתגר הוא כולו בצד שלך!"

"בסדר, אז אני אקח את האתגר. " עניתי לה, וחזרתי לאכול את הסנדביץ'.

"אין בעיה, רק תעשה טובה ותוריד ממני כבר את האטבים על הפטמות בזמן שאתה חושב על זה?"

"מה הגבולות שלך?", היא שאלה אותי בצ'ט לאחר היכרות קצרה. היא כתבה את זה אחרי שהשיחה קצת נעצרה, ואני תהיתי אם היא מתמהמהת בגלל שהיא מתביישת לשאול, או בגלל שהיא פשוט חיפשה בכוח משהו לשאול על בדס"מ.  

"הגבולות?" הקשיתי עליה. "למה בדיוק את מתכוונת?".

"אתה יודע, מה לא היית מוכן לעשות במיטה? או בכלל" היא כתבה בצורה ישירה. "אני לא חושב במושגים כאלה, אז נדמה לי ששום דבר". "מה, אין לך גבולות?" היא שאלה, ספק בלגלוג ספק בחשש. שולט שאין לו גבולות זה משהו שמלחיץ אנשים, זה משהו ששמור לפסיכופטים האמיתיים.  "כנראה שלא." 

"לא יכול להיות שאין לך גבולות, לכל אחד יש". היא כתבה. "מה עם פדופיליה?". 

"ואת מרגישה צורך שאני אאשר לך שאני לא פדופיל?" שאלתי אותה, כאילו שאם הייתי פדופיל הייתי מודה בזה. "לא, אני פשוט שואלת". "נכון, אני לא פדופיל" התוודיתי. "אוקיי, אז זואופיליה...? סקס עם חיות, אותי זה דוחה!"  לא הגבתי. לא מרגיש צורך להגיב על כל דבר. "אלימות קשה?" היא רצתה את האישור שלי למילים האלה, כאילו כדי להשאר רגועה. "לא גבול שלי" עניתי, ובמקום לפרט שתקתי. שתחוויר קצת, למה לא? לדעתי בן אדם שכותב שפדופיליה היא גבול שלו, מעודד פדופילים ופסיכופטים אמיתיים, כי הוא כותב פדופיליה ביחד עם עוד גבולות שהם בכלל לא בקטגוריה של פדופיליה. פדופיליה היא לא גבול לגיטימי, כי פדופיליה לא לגיטימית. אגב, גם "לזיין רוסי בן 90 בתחת עם אלת בייסבול" לא נמצא ברשימת הגבולות שלי, מהסיבות המובנות. לא בא לי לחשוב על זה בתור עוד אחד מהדברים שהחלטתי לא לחשוב עליהם. אבל לא רציתי לחפור על זה יותר מדי אז כתבתי "למה השתתקת? מזועזעת?"

"האמת שכן, לא מתאים לי עוד שולט חולה נפש, היה לי מספיק בחיים" היי היי היי, חולה נפש? לא יפה. אתה כותב משהו שעשוי להשתמע לשני פנים, וישר אתה חולה נפש. ככה זה בצ'טים האלה. ניסיתי לפנות אל הצד ההגיוני שבה, אבל כל מה שיצא לי היה "זה שאני לא "לא פדופיל" לא הופך אותי לפדופיל". 

"24/7?" היא שאלה. "לא, 24/7 לא גבול שלי". לא סיפרתי לה שכבר ניסיתי את זה, ושבכלל לא בא לי להכנס לזה עוד פעם, או שאני בכלל לא יכול בתקופה הזאת של החיים שלי, ושגם אין לי שום צורך בזה, או שזה בכלל לא מה שאני מחפש. 

"אוקיי, הבנתי...אז אין לך גבולות בכלל". "כנראה שלא" עניתי. האמת שרוב המילים האלה אפילו לא ראויות להקרא גבולות. רוב הגבולות, או המילים שאנחנו קוראים להן גבולות, מגוחכים מדי בשביל להקרא גבולות, וגם אלה מהם שלא, אבל סתם לא מעניינים, מיניים או מושכים, גם אינם גבול. גבולות זה מה שנותנים לעבריינים, או לילדים, או לאנשים שאם לא יציבו להם גבולות הם פשוט יחצו אותם. לא לאנשים ברמה שלי.

"בעצם, יש לי גבול אחד שאני יכול לחשוב עליו"

"יאללה תגיד" היא כתבה.

"לשלוט על הרגשות שלך" כתבתי לה.

"אתה לא יכול ולעולם לא תוכל" היא ענתה. "יאללה צריכה ללכת".

"אוקיי, ביי". 

90% מהאנשים אומרים על עצמם שהם יותר אינטליגנטים מהרוב המוחלט.

90% מהאנשים מרגישים שהם יותר מוסריים מהרוב המוחלט.

90% מהאנשים הם יותר איכותיים/ג'נטלמנים/אמיתיים מכל השאר, בעיני עצמם.

90% מהשולטים אמיתיים/יצירתיים/איכותיים יותר מהשאר.

מסקנה: 90% מהאנשים הם דבילים. 

נ"ב, המספרים בפוסט זה אולי אינם מדוייקים אבל העיקרון עדיין עומד בעינו. 

כבר הרבה זמן שאני חושב עם עצמי שאולי מדיטציה היא דבר שאני אתחבר אליו.

תרגול של נשימות קצובות, הקשבה וניתוק מקביליים, מסע אל תוך התודעה, הפלגה אל תוך אוקיאנוס שלם של מצבי תודעה אפשריים של הקיום האנושי, שמי יודע כמה מתוכם אפילו נחוו כבר בעבר? מי יודע לכמה מתוכם עדיין לא ניתן שם, סימן או זיכרון? מי יודע איזה מצב תודעה אפשרי או לא? אולי אתה דומה לקוביה הונגרית שיש לה פתרון?

המסע שלך לתוך התודעה דומה למסעות של מגלי ארצות במאה ה16, או למסע של תגליות של כימאים במאה ה17, חוץ מזה שהוא סובייקטיבי. כלומר, למרות שאתה מגלה, למרות שאתה מרגיש שאתה מגלה, למרות שאתה בטוח, במידה שאי אפשר להיות יותר ממנה, שאתה מגלה משהו מעצם החיים עצמם, אתה יודע שהחוויה הזאת היא שלך ולעולם תשאר רק שלך, באופן שאולי אפילו לא ניתן לשחזר בכלל. 

בנהר של התודעה אי אפשר לטבול יותר מפעם אחת, לא כי זה כבר לא אותו הנהר. הנהר הזה הוא אתה. 

אבל מה שקוסם עוד יותר, זה שאתה לא חייב להתחייב. לא צריך להרשם, לא צריך להרגיש זרזיף קל של אי-נוחות מזה שהשתעממת. אתה משוחרר (או לפחות יכול להאמין שאתה משוחרר) מכל דוגמה קיימת, מדתות, מרוחניות, אתה לא צריך להאמין בשום דבר מטפיזי, או בשום דבר שאין לו ראיות, למעט כמובן החוויה עצמה. אבל החוויה עצמה היא ראיה, ואולי אפילו ה-ראיה, לא?

אתה יכול להיות אחד עם הדבר היחידי שלעולם לא יוכל להיות מוטל בו ספק (כפי שהסיק דקארט) : עם הגרעין הקשה של התודעה שלך, עם החוויה הסובייקטיבית (או הקיומית) שלך. יום אחד אולי נקדיש לחוויה הסובייקטיבית שלנו הרבה יותר מקום של כבוד בחיים היומיומיים שלנו. נקדיש למדיטציה הרבה יותר זמן ותשומת לב. נקדיש לה פוסט בבלוג. אלה יהיו חיים ראויים, את לא חושבת?

אז חשבתי איך להתחיל. מה עושים? יושבים על הרצפה ועוצמים עיניים? מתחילים לספור נשימות? נכנסים ליוטיוב? זאת תמיד ברירת המחדל לא? שואלים חברים? נרשמים לסדנה של ויפאסנה? (זאת שיובל המליץ לי עליה, 10 ימים שנראים לי כמו משימה לגמרי בלתי אפשרית).

אז הנה לך, זאת הסיבה שהצלפתי בישבן שלך אתמול 100 פעם, כדי שאכנס לdom space שזה בעצם שקול למדיטציה. הבנת? עכשיו את מרוצה מההסבר?

נודניקית.

תודה, אמרתי לעצמי. ברוכים הבאים לעצמי, או לפחות לדבר הזה שיוצא ממני עכשיו.