"שולט?" היא שאלה את עצמה בקול רם. "שולט אתה לא!" "מה עכשיו?!" עניתי לה תוך כדי שדפקתי עוד ביס לסנדביץ שהיא הכינה, נהנה מהשילוב של דג המטיאס, גרידת הלימון והשמנת. אני אדם שמעריך אוכל טוב, למרות שהידענות שלי בבישול ובאוכל אף פעם לא הרשימה במיוחד.
"אם היית שולט אמיתי" היא המשיכה "היית יודע מה אתה רוצה. היית שולט ברגשות שלך" . זה הרגיש לי כמו עוד אחת השיחות האלו שזורקים בהן מושג (כמו שולט אמיתי) ואז משליכים עליו את כל הצרות שלך. אולי פשוט תגידי מה מפריע לך? בשביל מה צריך לתקוע לי שאני לא שולט "אמיתי"?
"אתה גם לא בחרת להיות שולט" היא המשיכה. "...אתה בעצמך אמרת שלפעמים אתה מרגיש שהמשיכה שלך לזה יותר חזקה ממך"
"לא לא, אני יכול להפסיק מתי שבא לי" (הנה עובדה! הפסקתי כבר עשרות פעמים!) היא לא שוכנעה אז הפסקתי ללעוס, שמתי את הסנדביץ' והסתכלתי על השיער החום שלה, שנשפך על כתפיה הלבנות ונאנחתי.
"נכון, אני לא בחרתי להיות אדם דומיננטי" עניתי לה, כמאשר את הפרדוקס. לפעמים אני אפילו לא אוהב את זה. כל אחד נשלט ע"י הדחפים שלו, ע"י הקשרים הסינפטים והזרמים שעוברים לו בתוך המוח. כל אחד הוא תוצר של הטבע, או של הסביבה שבה הוא נמצא "...ומה איתך? את נשלטת אמיתית?"
"אני לא צריכה להיות נשלטת אמיתית. האתגר הוא כולו בצד שלך!"
"בסדר, אז אני אקח את האתגר. " עניתי לה, וחזרתי לאכול את הסנדביץ'.
"אין בעיה, רק תעשה טובה ותוריד ממני כבר את האטבים על הפטמות בזמן שאתה חושב על זה?"