כבר הרבה זמן שאני חושב עם עצמי שאולי מדיטציה היא דבר שאני אתחבר אליו.
תרגול של נשימות קצובות, הקשבה וניתוק מקביליים, מסע אל תוך התודעה, הפלגה אל תוך אוקיאנוס שלם של מצבי תודעה אפשריים של הקיום האנושי, שמי יודע כמה מתוכם אפילו נחוו כבר בעבר? מי יודע לכמה מתוכם עדיין לא ניתן שם, סימן או זיכרון? מי יודע איזה מצב תודעה אפשרי או לא? אולי אתה דומה לקוביה הונגרית שיש לה פתרון?
המסע שלך לתוך התודעה דומה למסעות של מגלי ארצות במאה ה16, או למסע של תגליות של כימאים במאה ה17, חוץ מזה שהוא סובייקטיבי. כלומר, למרות שאתה מגלה, למרות שאתה מרגיש שאתה מגלה, למרות שאתה בטוח, במידה שאי אפשר להיות יותר ממנה, שאתה מגלה משהו מעצם החיים עצמם, אתה יודע שהחוויה הזאת היא שלך ולעולם תשאר רק שלך, באופן שאולי אפילו לא ניתן לשחזר בכלל.
בנהר של התודעה אי אפשר לטבול יותר מפעם אחת, לא כי זה כבר לא אותו הנהר. הנהר הזה הוא אתה.
אבל מה שקוסם עוד יותר, זה שאתה לא חייב להתחייב. לא צריך להרשם, לא צריך להרגיש זרזיף קל של אי-נוחות מזה שהשתעממת. אתה משוחרר (או לפחות יכול להאמין שאתה משוחרר) מכל דוגמה קיימת, מדתות, מרוחניות, אתה לא צריך להאמין בשום דבר מטפיזי, או בשום דבר שאין לו ראיות, למעט כמובן החוויה עצמה. אבל החוויה עצמה היא ראיה, ואולי אפילו ה-ראיה, לא?
אתה יכול להיות אחד עם הדבר היחידי שלעולם לא יוכל להיות מוטל בו ספק (כפי שהסיק דקארט) : עם הגרעין הקשה של התודעה שלך, עם החוויה הסובייקטיבית (או הקיומית) שלך. יום אחד אולי נקדיש לחוויה הסובייקטיבית שלנו הרבה יותר מקום של כבוד בחיים היומיומיים שלנו. נקדיש למדיטציה הרבה יותר זמן ותשומת לב. נקדיש לה פוסט בבלוג. אלה יהיו חיים ראויים, את לא חושבת?
אז חשבתי איך להתחיל. מה עושים? יושבים על הרצפה ועוצמים עיניים? מתחילים לספור נשימות? נכנסים ליוטיוב? זאת תמיד ברירת המחדל לא? שואלים חברים? נרשמים לסדנה של ויפאסנה? (זאת שיובל המליץ לי עליה, 10 ימים שנראים לי כמו משימה לגמרי בלתי אפשרית).
אז הנה לך, זאת הסיבה שהצלפתי בישבן שלך אתמול 100 פעם, כדי שאכנס לdom space שזה בעצם שקול למדיטציה. הבנת? עכשיו את מרוצה מההסבר?
נודניקית.