|
|
|
זקוקה לחיבוק.
חיבוק דובי כזה, עוטף ומכניע.
חיבוק כזה שאומר "עכשיו את פה והכל יהיה בסדר".
חיבוק שמצהיר שלא יאכזב, שלא יפגע ושיעטוף מפני הסערה.
חיבוק מגשש, מרחרח, בודק.
חיבוק שלא משחרר.
החיבוק שלך.
הבית שומם.
כיביתי אורות, פתחתי את כל החלונות שהלילה יכנס פנימה.
יושבת בחוץ, כוס יין אדום ביד אחד, סיגריה בשניה.
ומחשבות.
בעיקר עליו.
ערב מצוין.
שלו.
הוא אמר ואני המתנתי בשקט, נושפת עשן לבן לתוך האויר החמים של הלילה.
מסביבנו, אנשים לאט לאט מתפזרים מהרחוב, נעלמים לתוך החשיכה ואנחנו שם, תולים עיניים פקוחות לרווחה אחד בתוך עיניי השניה.
כנראה שגם לזוג הקשישים שחצה אותנו היו רעיונות דומים מאוד למה שעבר לנו בראש... הבטנו בהם מתקדמים לעבר הרכב שלהם, מנסים לפתוח את נעילת המכונית עד שכמעט נגמרה הסוללה בשלט, ואז (לתדהמתנו) נפרדו וצעדו כל אחד למכונית שלו. הוא נכנס למכונית אחת והיא לשניה.
מסתבר שיש כאלה ממוזלים עם חיי מין חשאיים גם אחרי גיל שמונים...
בדומה להם, גם אנחנו בסופו של דבר, פנינו כל אחד למכונית שלו ונסענו בכבישים הדוממים.
בשבילנו זו רק ההתחלה.
קמתי הבוקר בתחושה של תבשיל קדירה אחרי בישול ארוך.
כאילו שהיתי על הכיריים במשך זמן רב.
כאילו התבשלתי להנאתי על אש קטנה ומדי פעם יד נעלמה עירבבה ובחשה.
כאילו שזה היה בכוונה.
אבל לא. לדעתי בושלתי במלוא הכוונה ובשיא הרצינות.
והבוקר אני רכה, טעימה, מבושמת בתבלינים אקזוטיים ומשופדת...
זו שמתגלגלת בין גלגלי השיניים של המוח,
יורדת מטה ומקפיאה את החזה בשטף אדרנלין,
ממשיכה בדרכה ונעצרת בין חדרי הלב.
ושם, מתעלמת מההגיון, מכל החוקים הברורים, צוחקת לפחד בעיניים וגורמת לרעד באצבעות הרגליים.
ההרגשה הזו, שמתעלמת מהעבר, מביטה להווה בחוצפה וגורמת לעתיד להיראות הרבה יותר ורוד.
טעות??? ממש לא.
ואני, בסך הכל רציתי קפה ...
לפעמים שיחות שנמשכות אל תוך הלילה, מבהירות דברים שקשה לראות באור יום.
לפי כמות ההודעות המודאגות שהשארתם לי פה, אפשר היה לחשוב שאני חסרה לכם בימים האחרונים...
נכון. מה שמתרחש בחיים שלי עכשיו הרבה יותר מסעיר ממה שמתרחש לפחות עבורי בכלוב.
נכנסת הביתה על קצות האצבעות כדי לא להעיר אף אחד, הגוף שלי מלא בסימני התשוקה שלו, הטוסיק שלי בוער מסטירות שהנחית אחרי שכנועים רבים (ודי נהנה מעצם העובדה בסוף). "באה מאהבה".
לא בדסמ פרופר, אבל מלא ברגשות ומי אמר שכאב הוא הרגש הנחשב היחידי?
שיהיה לכם סופש מהנה, תקיפו את עצמכם באוהבים שלכם, אני נכנסת לישון.
לילה טוב!
לפעמים אני מוצאת דברים שמתאימים לי / טובים לי / עושים לי ויברציות בגוף דוקא כשאני מחוץ לסורגי הכלוב.
אז הרשיתי לעצמי להפנות את המבט גם לכיוון אחר ובדיוק אז ראיתי אותו.
הוא אפילו לא יודע שהוא שולט בכל רמ"ח איבריו, הוא עדיין לא יודע שהוא עומד להיות האדון החדש שלי.
אבל הוא ידע.
בקרוב.
גבר. זו המילה שהכי מתאימה לו. לא "רחב כתפיים ועב אצבעות" כמו שרבים מתארים את עצמם, לא כזה שנותן הוראות. להיפך, אני זו שמשתוקקת לקבל הוראות ממנו. וההוראות תגענה, בדיוק בזמן הנכון.
ההרגשה היא כאילו שקרא את הפוסט שלי על "מה אני רוצה בעצם", והתאים את עצמו למידותיי.
המשך מחר בבוקר. פגישה אמיתית ראשונה.
מתעוררת בבעתה.
הראשון ילדה קטנה ומתוקה שנהפכת למפלצת פעורת עיניים בידיי אחרי שעזרתי לתקן את מכונת הצילום שלה. הערתי את עצמי בכוח והמשכתי לראות מולי את הפנים הלבנות שלה והשיער הפרוע מזדקר מולי באפילת החדר.
בשני אני רודפת אחרי פושע שמנסה להימלט בחצר בית זונות גדול. אני מנסה לעקוף גבר שאוחז בי בחוזקה ובודאי שיאנוס אותי עוד רגע אם לא אמלט. אני משתחררת מאחיזתו ורצה, מחפשת את הפושע, היישר לתוך חשיכה מוחלטת. אני נעלמת.
השלישי מחכה לי. ממתין בסבלנות שאעצום עיניים.
לילה לבן.
שוב.
חלומות לעולם אינם מתים. לפעמים נדמה לך שהם מתים אבל הם רק ישנים את שנת החורף שלהם. כמו דב קוטב זקן וגדול. ואם החלומות האלה ישנו הרבה זמן, הדב הזה יתעורר רעב ועצבני. (הרלן קובן)
והיום הבנתי שלא כל החלומות מתגשמים.
