מסתבר שאף אני שטחית ורדודה עד כדי פוסט מתנה לשנת 2016. אבל במקום לסכם את השנה שנגמרה ולברך את החדשה, אני אעשה זאת בדרך הבלעדית שלי
בכל פעם שבא לי לכאוב, אני נכנסת לבלוג שלה. לא סתם כאב, אלא צביטה חזקה שתופסת את החזה ולא מוכנה לשחרר גם בשעות שאחרי. היא כבר מזמן לא כאן, נטשה את העולם הזה והשאירה מאחוריה אדמה חרוכה ואהבה גדולה. ואני לא טיפוס נוסלטגי, מה שהיה מת. חוץ מבמקרה הזה.
אני נהנית לכאוב אותה. מרגישה בלב בדיוק את אותה תחושה שהיתה בה. הרי הייתי שם. לא נטשתי בקול תרועה אבל בהחלט שרפתי גשרים מאחוריי. יכול להיות שהכאב שלה הוא הכאב שלי?
אני מדפדפת בבלוג. כל פוסט מדבר על אהבה. הבדסמ שבו הוא שולי, כמעט ולא מורגש. האהבה, הקשר והנתינה שולטים בכל. ובכל זאת, היא בחרה לוותר וללכת. הכאב פושה בחזה שלי תוך כדי כתיבה וקצת משכיח ממני את הדברים שרציתי לומר. לפעמים אני קוראת מתחילת הבלוג, חווה שוב ושוב את הרגעים שלה, למרות שהייתי שם, פיזית, כואב לחזות שוב בהתפתחות, בשאלות, בתהייה. כאב חמוד כזה, כמוה. לפעמים אני מתחילה מהסוף, והכאב לא מרפה.
היא מכירה אותי. תגידו בפניה את השם שלי והיא תחייך. למה? כי כזו היא. מחייכת לעולם.
אז למה בעצם כל זה קשור לשנה החדשה?
כי אני מאחלת לעצמי בלוג כזה. מלא באושר ובאהבה, שזור בבדסמ. אני מאחלת לעצמי כאב כזה שנובע מאושר כל כך גדול.
(העיניים שלי דומעות קצת עכשיו והלב דואב, אז אני אסיים).
שנה טובה!
