מסעדה שכונתית בלב תל אביב. אני בחרתי. תמיד מניחים לי לבחור. מפות לבנות, נרות על השולחן, יין לבן קריר בכוסות גבוהות.
הוא יושב מולי. החוקי יושב לידי. אשתו הלא רלבנטית נמצאת גם שם, אבל מי בכלל רואה אותה...
החוקי מנווט את השיחה. הוא מנסה למשוך את תשומת ליבה כדי שלא תרגיש שהמבט של בעלה בעצם תקוע במחשוף השמלה השחורה הקטנה שלי, מפנטז שהזין שלו מונח שם, החוקי אוהב שגברים מפנטזים עלי. בעצם הוא גם מסדר להם הזדמנויות להגשים את הפנטזיות שלהם.
הוא כבר היה שם, בין השדיים שלי, מתנשף בכבדות כשהלשון שלו לא משאירות מילימטר אחד שלא מלוקק על ידי הלשון שלו. הוא קיבל רשות מהחוקי לעשות כל מה שירצה בתנאי אחד: שישמע את הגניחות שלי, את הצעקה השקטה כשאני גומרת, פעם אחר פעם, שילטף אותי לאחר מעשה כשריח גבר אחר עוטף אותי.
ועכשיו הוא יושב מולי. הידיעה שבכל רגע יוכל לקבל רשות מהחוקי לשגל אותי בכל דרך שירצה משגעת אותי. הוא רק צריך לבקש. הוא מעביר בראשו כל מיני סצנות בהן אשתו נעלמת מהמקום והוא יוכל להניח את הידיים שלו עלי, ללטף ולמעוך, לנשק וללקק. הידיעה הזו גומרת אותו, היא מדברת איתו והוא לא שומע אותה בכלל.
החוקי נהנה.
יום אהבה שמח!
