בפעם הראשונה שיתפתי חברה טובה בספסל הלבן שלי מול הגלים.
כמובן שהודעתי לה מראש שלא תתרגל, רק הפעם הזו מותר לה להתלוות אלי. את הים שלי אני אוהבת לנכס לעצמי.
אז ישבנו ופטפטנו ופתאום (התובנות תמיד נוחתות עלי בהפתעה) הבנתי שהוא סביבי כל הזמן, בכל מחשבה שעוברת לי בראש, כל משפט הוא תמיד חוצה באמצע, נמצא שם במוח שלי וכמובן שמשפיע מרחוק על תגובותיי.
הוא עוטף אותי כל הזמן. אני מרגישה כמו סוכריה מתוקה וורודה עטופה בעטיפה מרשרשת שנצמדת אלי ברכות.
ברור שאין לה מושג על הצד הזה בחיים שלי, היא רק די מופתעת מחוסר הענין שאני מגלה בגברים שישבו מולנו בבית הקפה ולא הסתירו את העיניים שלהם שסקרו אותנו ללא הרף, או בבחור שרץ בשביל בגופיה צמודה.
ואז, מצפצפת לי הודעה בטלפון והפנים הקשוחות שלו ננעצות בי מהתמונה ששלח, כאילו להזכיר לי את קיומו, כאילו שיכולתי להוציא אותו מראשי לרגע.
אז זהו, שלא.