האדמה רועדת מתחתיי. לא אכפת לה בכלל שהמיטה שלי מתנדנדת ותכף תיכנע להתפרצות הלבה ולנתזים הרותחים שיבואו בעקבותיה.
הוא ישן לידי בשלווה. לא מודע לסערה שמתרגשת עלי, לא מרגיש את הלחץ שהתיישב לי בחזה והוא שקט, לא שואל שאלות, לא מציב תנאים, הוא מכיר אותי ואת הצורך שלי בחופש.
גם הוא ישן בשלווה, לא לידי, הוא קצת רחוק הלילה, הוא שקט, הפצצה הוטלה ואחריו המבול, המבול שממטיר עלי טיפות גדולות שחורטות בבשרי את השם שלו.
מתקשה להירדם, לא יודעת לאיזה בוקר נתעורר, לא צופה את העתיד, לא מתכננת תכניות.
פוחדת לעצום עיניים, הדמות שלו עולה מולי, מרעידה כל תא בגופי, מעוררת מחשבות וחששות.
הנחתי לעצמי להרגיש, הורדתי חומות וביטלתי מיגננות. האם אני צריכה להרים אותן חזרה ולהתבצר?
הגוף שלי זוכר את מגעו, הנשלטת שבי אולפה כבר לפי רצונו, הרצון שלו הוא הרצון שלי, האם המחר יהיה אחר?
כמו תמיד, התשובות נמצאות בידיו הגדולות, כמו תמיד, אני אחכה.
"את חלק ממני, תתרגלי", התרגלתי, בהכנעה, בכפיפה מולך, מה אתה אומר?