סחלב

יושבת בחדר של הבוס, הגבר הכי מרשים ומפחיד במשרד, זה שכולם משתדלים לא לפגוש במסדרון, זה שטוען שמעולם לא פחדתי ממנו, זה שהמאסטר מצהיר שפוחד ממני... מראש הודיע שזה יקח זמן, צריך לעבוד על מסמך דחוף, לשכתב מחדש עבודה מאומצת של מישהו אחר.
החדר קפוא, פינגווינים מתרוצצים על השטיח החדש, ועל החלונות זולגות טיפות של מים.
הוא יושב מולי, בין השמלה הקצרה שלי לעיניים שלו מפריד רק שולחן זכוכית רחב ולמה לכל הרוחות הגעתי דוקא היום במחשוף מכאן ועד ירושלים?
לטובתו יאמר שהוא מנסה להתרכז, עוברת שעה ואנחנו רק בעמוד השני, הגוף שלי יורד לטמפרטורה בלתי אנושית ואילו אצלו צצים אגלי זיעה במצח. מדי פעם נשמעת דפיקה בדלת והוא מבקש לא להפריע.
שעה נוספת. עמוד רביעי מתוך תשעה. זה לא יגמר היום אם הוא לא יפסיק לנסות להסתיר את זה שהוא מציץ לי במחשוף, ואת הניסיונות העלובים שלי להסתיר את הפטמות שמתעקשות להזדקר מאחורי הבד הדק של השמלה.
יוצאים להפסקת סיגריה במרפסת החדר. אני מפשירה לאיטי, הפטמות חוזרות לגודלן הטבעי והרוח מייבשת את הזיעה ממצחו.
עכשיו נחזור לחדר.