סחלב

דמעות של בוקר.

אתה ממשיך לכתוב לי עצב, הפוסטים שלך, ההודעות, הכל ספוג בצער.

ואני כבר מזמן סלחתי. לא שכחתי כי דברים נפלאים לא נשכחים בקלות.

שלחתי אותך ממני כדי להציל אותך. הפעם אני הייתי החזקה, קצת חשבתי על אשתך, על ילדיך הקטנים. בעיקר חשבתי על מה שהאהבה הגדולה שלי אליך תעולל לחיים שלך.

אני במונית בדרך הביתה (כי לא נוהגים אחרי לילה של מרלו וסקס פרוע, אבל זה כבר לפוסט אחר) הנהג מושיט לי טישו ללא מילים ואני שמה לב שהאיפור שחודש לפנות בוקר מתערבב עם הדמעות. ההודעה של הבוקר מבקשת שנישאר לפחות ידידים. 

ידידים? הצחקת אותי. כשאני מזדיינת אני מעניקה חלק מהלב, והחלק הזה נשאר אצלך, לנצח.

ידעתם שזריחות בדרום נראות אחרת? השמש עצלה יותר.

פיהוק ולמיטה.

שיהיה יום מקסים!