יש לי נטיה לסבך לעצמי את החיים. רודפת אחרי השטן בריצה מהירה, מזקקת את הרוע לכדי שיקוי שחור וסמיך ושותה אותו בלגימות תאוותניות. כרגיל, התוצאה לא חשובה, התפתלויות הכאב נמדדות אחרת אצלי ואני שמה מבטחי באל.
ותרשו לי לחייך חיוך ניצחון קטן, אני עומדת על הפודיום בדיוק כמו יוליוס לפני שעשרות כידונים וסכינים מושחזות היטב חוררו את גופו, אבל במקרה זה, אני זו שנפלתי על החרב, במו ידיי ומוצא פי הבאתי את עצמי לזירה. היריב שלי כבר עומד שם, הוא המתין בסבלנות, ידע שאגיע.
אז אני באופוריית ניצחון, אבל אם תביטו טוב תוכלו לראות את הגופה הקטנה והדוממת שלי על שולחן האלומיניום ממתינה בסבלנות לניתוח שלאחר המוות.
לא ברור מאיפה שאבתי את האומץ, לא ברור באיזה שלב המוח שלי החליט לנזול דרך האוזן ולהיפרד ממני, אבל אני החלטית, לעמוד מולו, להביט לו ישר בעיניים (כנראה שאזדקק לשרפרף) ולהגיד: "תתחיל, תביא הכל, במנות גדולות, אני רעבה כמו חיה הבוקר"!
וכעת תסלחו לי, יש לי פגישה חשובה מול הים. תסיימי את הקשר הוא אמר, וכך יהיה, אבל, תעשה טובה, תחמם טיפה את מכסה המנוע לפני שאתה משליך אותי עליו, קר בחוץ.
