פעם כתבתי פוסט פרידה, כדי לא לשכוח, כדי להזכיר לעצמי שאני מחפשת את האחד שיסלול עבורי את השביל, יראה לי איפה הוא, יעזור לי לעלות עליו ויקח אותי ביד (או יגרור אותי בשערות) לאורכו עד שאגיע בביטחה לזרועותיו.
ולא רק זה, יותר קשה אפילו. הוא יצטרך להכיר אותי כל כך טוב ולסלול את השביל בדיוק למידותיי, וכשיעשה את זה, כשהשביל יותאם לי בצורה מושלמת, אני אהיה שלו בצורה מושלמת.
ואני מדהימה ומגיע לי.
והוא יהיה חייב להיות מספיק חזק כדי להכיל את כל זה.
אז נלחמתי, בו ובעצמי, השארתי שובל של שריטות אדומות של דם, נלחמתי בכל כוחותיי, לחשתי לעצמי כל רגע שאני חזקה, לא נכנעת, כי מי שנכנע מת ונעלם ואין לי כוונה להיות כזו.
נלחמתי מלחמה לא צודקת, כזו שמפלה אותי לרעה ומקשה עלי בכל רגע של היום
אבל זו המלחמה שלי
ולא היתה לי ברירה אלא להילחם על המקום שלי.
הייתי מבולבלת ולא החלטית, בעיקר הייתי לבד.
ואני שונאת להיות לבד.
והראש מורה לי לעשות מעשה אבל הלב גרר אותו לכיוון אחר.
הלילה המלחמה הזו סטרה לי בפנים באכזריות, השאירה סימן אדום של חמש אצבעות על הלחי שלי.
לא יותר.
עכשיו תורי.
