סחלב

שלו וחייבת להישאר שלו

הפעם הראשונה שפגשתי בו, צרובה לי בעיניים. הענק, יושב בראש השולחן ושולט בסצנה.

מאז, מאותו הרגע ידעתי שיום יבוא ואשחיל את עצמי למקום הכי טבעי שלי, לרגליו. 

עברו שנים, אבל המטרה נשארה שם, לנגד עיניי, כאילו ממתינה בסבלנות שהחץ יפגע בה, בדיוק כמו החץ שפגע בי.

לילות ללא שינה, שיחות אינסופיות, דמעות שהרטיבו כריות, הליכה וירטואוזית על פי תהום שחורה.

עטיתי על עצמי את חצאית הטול הורודה ובבהונות קלילות למדתי להלך על החבל, בגובה רב, כשאני מביטה בעיניו שחודרות גם סלע, ויכולה להן.

למדתי, תקופה ארוכה של חינוך, הקפדה גם בפרטים הקטנים, ספגתי, הכרתי כל ניואנס בשפה שלו, הקשבתי. 

ואז, מרדתי. כי כזו אני. אומרת כל מה שיש לי בלב, עושה טעויות ומסובבת את הרולטה בלי לחשוב (זה הוא אמר).

וזכיתי. בטוב לבו הוא הרשה לי לחזור למקום הכי טבעי עבורי, למרגלותיו.

עכשיו מחזיקה חזק, בציפורניים ועוד יותר חזק - את הפה.