אל תקרא.
בניסוח טוב יותר: בבקשה אל תקרא.
הפוסט הזה הולך להיות מוצף במילים אסורות, כאלו שאתה לא אוהב, לא מרשה, מורה מיד לדייק.
אז אל תקרא.
בבקשה.
אני רוצה להכיר את התאים האפורים במוח שלך, רוצה לדעת הכל.
חייבת לפרוס את הראש שלך לפרוסות דקות, לחקור כל פינה בדיוק כמו שאתה עושה עם הגוף שלי, לדעת כל מחשבה, להבין כל הרהור, לפרש את הכוונות ולצפות כל מעשה.
להוריד מעל עיניי את הכיסוי השחור, להביט לך עמוק בעיניים ולקרוא את העולם שלך.
אני כבר יודעת למה אתה מצפה ממני. קיבלתי שיעורים מעשיים ותאורטים, כואבים ומזילי דמעה מצד אחד, ומרגשים ומשמחים עד דמעה מהצד השני.
אנחנו הרי מכירים לא מהיום. היסטוריה ארוכה מאחורינו, אני מכירה את העבר שלך, עכשיו תעשה לי הכרה עם ההווה.
מכירה את תנועת האצבע הקלה ומתייצבת מיד למלא את בקשתך.
מאולפת? עוד לא.
יודעת את מקומי? לחלוטין.
מורדת? בודאי. (זה הרי עושה את הכל מענין יותר)
שלך? באופן אבסולוטי וללא מחשבה מיותרת.
שקופה לפניך וקריאה כמו העיתון של שבת.
רוצה להוריד ממך את המסיכה, לנפץ בבעיטה את החומות שבנית ולהיצמד אליך, חזק.