סחלב

כשאתה מבטיח משהו אתה מקיים, ועוד איך מקיים.
ואני האופטימית ללא תקנה חשבתי שזה ימשך, שאתה הרשע הידוע תהיה נחמד אלי, עוד קצת, רק עוד טיפונת, אבל הזמן הזה נגמר.
ושוב אני כואבת, שוב טעיתי, ניסיתי לעשות משהו נחמד, קצת אירוטי קצת נועז.
ואתה כועס. כועס עלי וזה מכאיב.
לא הכאב האחר, הנעים, זה שגורם לגוף שלי לרצות עוד, לבקש ממך עוד כאב, להתחנן. הפעם זו מועקה בחזה, לא כמו התחושה של היד הכבדה שלך שדוחקת אותי למטה, להתאים לתנוחה שבה אתה רוצה אותי.
זה כאב תמים, חודר לעצמות, מעלה דוק של ערפל בעיניים.
אבל - 
אם הכאב הזה נדרש כדי להיות שלך, אם אני חייבת להרגיש את העוצמה של האחריות כנשלטת שלך, ואם זו הדרך להיכנע לדרישות שלך, אז הנה אני, על הברכיים, נמוך לרגלייך, עומדת באומץ מול כל מילה שתשליך בי, כל ניואנס קטן שיצליף בלב שלי ויקרע אותו לפיסות קטנות.
אני אעמוד בזה, שבורה, חתוכה ומסומנת, אבל שלך.
מבקשת סליחה.