אתה יכול לקרוא את הלב שלי?
תתכופף לגובה שלי, תביט עמוק בכחול של העיניים, לשניה אחת תתעלם מהעובדה שאתה יודע הכל, שכבר חווית הכל ורק תניח לעצמך לטבוע.
ואז תתכופף עוד קצת, תתעלם מהפטמות הורודות החצופות שמזדקרות אל מול עינייך ותבחין, בדיוק מאחריהן בפעימות הלב שלי, לוחשות אותך.
תביט לצדדים, הזרועות האלו שהתאמצו להתארך, להקיף אותך, להרגיש את העור שלך מתחכך בעור שלי, ללטף את הצלקות ולשאול בפעם המאה מה כל אחת מהן (כי אני לא זוכרת).
תאתר את האצבעות שלי. אצבעות קטנות שהשתדלו להגיע לכל פינה בגוף שלך, למשש בעיניים מכוסות, לחפון בתאווה ולנסות, כמו אנטנות קטנות, להעביר אליך את התחושה המופלאה שיש לי בגוף כשאני קרובה אליך.
ואני לא אדבר עכשיו על המקום הקטן ההוא שרק אתה היית שם, בעדינות הפראית שלך, מפלח, מתחבר ולא שוכח לבדוק שזה מענג אותי כמו שמהנה אותך.
אז כן, זה געגוע, שעוטף את כל הגוף שלי.
אני מתגעגעת.