אני פותחת את הניק שלו, עוברת לבלוג ומדלגת בקלילות לארכיון, לפוסט הראשון שלו, קוראת בין השורות, כהרגלי, מנסה לנבור, להפריד בין המילים, לבדוק היכן הוא שם פסיקים ואיפה הוא מעדיף נקודות.
הוא כותב בדיוק כמו שהוא מדבר, מהר, כדי להספיק את כל המחשבות שעוברות בראש החלק שלו.
אני עוברת עם העיניים על המילים ושומעת אותו מקריא לי את המשפטים, רוצה להשתיק אותו כי הוא מפריע, ללא הצלחה.
עוברת מפוסט לשני, הכל זורם, כמו נחל שלא מפסיק להעביר את כל המים שבו, אני קוראת מהר אבל מרגישה שהוא יותר זריז ממני.
מנסה להשוות בין הגבר שישב מול כוס הקפה שלי היום לבין זה שכותב כאן עכשיו, הדימיון ברור, תנועות הידיים מורגשות גם פה, על גבי המסך, השפתיים שלו זזות מולי במהירות, די, שקט, אבל ממשיכה לשמוע אותו מקריא עבורי.
אני מובכת, אני איטית במחשבה, אצלי כל מילה נמדדת, נשקלת ונבדקת, המשפטים שלי מנוסחים היטב, והוא? כבר משיג אותי במרתון וחצי.
אני ביישנית, לא מרבה לדבר על סקס בפגישה ראשונה, הוא תוקע את העיניים שלו בשלי ומדבר מהר, על זיונים, סשנים ושאר ירקות שגורמים ללחיים שלי להאדים.
חוזרת לבלוג. הפוסטים שלו ארוכים, ארוכים מדי (נו, זה הזמן שמותר לי להיות חצופה), מגלגלת, מגלגלת, מחפשת את העיקר מתוך הטפל, מבקשת להצליח להעמיד אותו עירום מולי, לחבר את המוח שלו למכונה שקוראת מחשבות, ולדעת הכל.
יכול להתפתח פה משהו?
