סחלב

הוא ענה.
ואני, רכיכה שכמותי, נועצת עיניים משתאות ולא מאמינות במסך, המילים מציצות בי בחזרה והלב פועם ומנסה לפרוץ החוצה מהחזה.
עוד שורה וגם הרגליים מצטרפות לסימפוניית הרעידות והוא מנצח על התווים ומלחין מנגינה מופלאה שמרחפת באויר, והכל ממרום מושבו.
אני ממתינה לסליחה, מקווה לברק שינטוף מהשמים השחורים ויגרום לו לשכוח את מה שאמרתי, מה שעשיתי, שהכל יסלח וישכח.
מחכה להרגשה המופלאה של השייכות אליו, מצפה לכובד המשקל שלו, הפיזי והרוחני, להרגשה השמיימית שאיתה אני מתעוררת בבוקר ונרדמת בלילה, ובעיקר לשאגה החתולית שמתלווה לחדירה המושלמת שלו לא רק לגוף שלי אלא בעיקר לנפש.