הוא מתחיל קשר חדש. הכל מרוח על קירות הכלוב, אני רואה את המשימות, התיאורים, הרי הייתי שם.
אני מקנאה. לא בקשר שלה איתו ולא בפרפרים שמרחפים עכשיו סביבה, הרי עברו מספיק שנים מאז, הפכתי חסינה.
אני מקנאה בתמימות שלה, במחשבה שהנה זה קורה ואולי הוא יהיה שונה מאחרים.
הייתי שם. הוא אכן שונה מאחרים. הוא כזה שמתאהב, עם הרבה רגש, עם המון נתינה, עם המון דברים שלא יכולתי להכיל.
הוא עטף אותי בזרועות מיובלות וגסות, אבל אני הרגשתי ליטוף עדין בכל נגיעה שלו.
עכשיו הוא נוגע בה באותן אצבעות בדיוק, פורט על הרגשות שלה ומוביל אותה למקום השמיימי ההוא, המקום שאני מכירה כל כך טוב, אותו מקום שהפך לאפל בשבילי.
ואני מוצאת את עצמי מקווה בשבילה, מקווה שהשמש שלה לא תשקע, שהאדון הזה שהיא מטפחת עכשיו לא יגרום לקערת השמנת להתהפך, לא יעמיס הר של רגשות על הנפש שלה וילמד להיות מאוזן.
בעיקר מקווה שהיא תעשה אותו מאושר.
