אני קוראת בלוגים, מכורה. בעיקר את אלה שצצים להם פתאום, ניקים לא מוכרים, אנשים זרים מאחורי מסך, מתערטלים למולי, נשמתם חשופה.
הרבה בדידות יש כאן הערב. פרידות, יחסים שמסתיימים להם פתאום, ניסיונות לשכוח.
ואני?
אני את הפרידות שלי כבר עשיתי, קשר שנגמר, התמוסס לשיגרה היומיומית ואני מתעבת שיגרה.
קשר אחר שדוהה לאיטו. כזה שאני מנסה מדי פעם לצבוע בצבעי הקשת, אבל הידיים שלי קטנות מדי, ללא שיתוף פעולה זה לא יקרה.
קשרים שמנסים להתהוות, כמו צמח מטפס על הקיר, כשבקיר אין מספיק בליטות שהוא יכול להיתפס עליהן, והוא נופל אל חשכת הלילה ונעלם.
אני כבר מתקשה להאמין שזה יקרה. בכוחותיי הדלים והמתרוקנים אני לא מצליחה לתפוס את האחד. זה שירטיט לי את מסדרונות הלב, שיהפוך את היום ללילה וימלא את הריקנות שפושה באיבריי.
זה שיגרום לעונג מתוך הכאב, שיפשיט אותי וישאיר אותי עירומה ומבויישת, האחד שמבט עיניו יגרום לי לקפוא מפחד.
לילה טוב.
