אז הפסיכולוג הפרטי שלי המליץ היום על הבעת רגשות, אמר שאני צריכה להיות אני, לאפשר לסביבה לראות אותי עצובה, בוכה וגם קצת חלשה.
מצד שני, הוא גם קצת מקנא אז אני לא בטוחה שהוא אובייקטיבי לגמרי.
הוא לא מבין שהוא היחיד שמולו אני מעיזה להגיד הכל, לא חוששת להתערטל, לפרוס את נפשי המדממת למולו ולהיות בטוחה לגמרי שהוא יעטוף, ירפא ואפילו יגלה אמפתיה רכה.
(אני לא ממש בטוחה שהוא יאהב את מה שאני כותבת, אבל כמו שאמרתי, אני די אמיצה מולו).
פעם, כשביקשתי ממנו לכתוב לי, הוא השווה אותי לתבשיל שהוא רעב אליו, אבל זה היה מזמן. עכשיו אני בעומס יתר של תבלינים, אני זקוקה לו שיוסיף לי נוזלים, שאהיה רטובה יותר, טעימה יותר.
אני מספרת לו כמעט הכל, כמעט כי חייבים להשאיר קצת מסתוריות, קצת סודות, שיהיה מענין יותר, איתו אני בטוחה (ואולי אני קצת תמימה) שכשהוא נועץ את העיניים שלו אצלי בכחול, הוא באמת רוצה לשמוע, הוא מקשיב,
נו... פסיכולוג...