בד תשמרי למשרד
(גילוי נאות - כותרת שלו)
בוקר, שבת, יום מנוחה? לא לדעתו.
טעית? תשלמי. תצלמי
(מדי פעם יוצאים לו חרוזים)
אז הפכתי את חדר השינה לסטודיו, אביזרים, שמיכות פרווה, ובעיקר כיכבו שם חלקי גוף שלי, מציצים מבין הבדים.
את הבדים תשמרי למקום אחר, הוא עונה כמעט מיד, תגישי לי אותך נטו.
אני נאנחת אנחה מוסווית היטב, מסירה מעלי עכבות, חששות, מורידה בעיקר את חומת הנבוכות והבושה, ניצבת מול המצלמה בראש מורם, זו אני, זה מה שיש, את זה דרשת ואת זה תקבל.
מצלמת שוב ושוב, לא בוחנת את התמונות, שולחת אליו, בלי סינון, בלי פילטר, בלי הסוואות.
המפלצת דורשת את נתח הבשר שלה, גלוי, חשוף ובצבעים טבעיים, היא רעבה והציפורניים שלה נשלפות, אין הגנות.
אבל מה קורה עכשיו? הרעב האינסופי הזה מדבק, עכשיו אני זו שתאבה להשביע את רצונו, הגוף שלי בוער מתאווה, אני מכניסה את עצמי למקלחת, מניחה למים לשטוף מעלי שאריות של אבני חומה מתפוררות, מתעלסת עם בועות הסבון שמתעקשות ללטף לי את הפטמות הזקורות, מצלמת.
אומנותי מדי, הוא קובע, חורים כלבה, חורים!
היאוש שולח אותות מצוקה, אבל הזיקוקים שמתחילים את דרכם בין הירכיים שלי חזקים יותר, אני כורעת על רצפת המקלחת, נכנעת לציווי, אין יותר בושה, אין יותר לחיים בוערות מסומק, יש אותי, בדיוק בזוויות שהוא אוהב.
את מתקדמת, הוא רושף, עוד!
בטיפות שזולגות לי מהשיער לאורך עמוד השידרה אני כורעת על ברכיים, מניפה תחת באויר ונשענת על גב המיטה, המצלמה יורה מטח של תמונות שמגיעות אליו כמעט מיידית.
השליפה לא מאחרת לבוא, תסבירי לי, הוא שואג, את החושך בתמונות!
זהו, אני מתמוטטת לתוך ערימת הכריות, דמעות בזוויות העיניים, באצבעות רועדות אני מבקשת "צלם אותי אתה, בבקשה"
מרגישה את המתח באויר, הרבה זמן עובר עד שהוא מתרצה, מצא חן בעיניו הרעיון.
אני אצלם, וזה יהיה בוטה. ככה הוא אומר.
הייתי מולו באופן הכי חשוף שיש, ניצבתי לפניו בתנוחות שאף עין של גבר אחר לא שזפה מעולם, ביצעתי הנחיות שלו, פקודות שאף אחד לא העז להנחית עלי, הנפש שלי התפשטה למולו עד השלד, בוטה הוא אומר? אני מרימה ראש, לא מעיזה עדיין להסתכל לו בעיניים ואומרת: כרצונך.