סחלב

פיצול
אישיות, גם כן.
מתפצלת, פונה לכיוונים נגדיים ולא נחה.
לא עוצרת גם כשתמרור אדום, גדול ונוצץ נחבט לי בפנים והופך אותן לעיסה חבוטה ודומעת.
עצובה בעיקר. ההבנה החטיפה לי סטירה היום, היא כועסת, היא צועקת עלי כבר הרבה זמן אבל אני לא מקשיבה.
אני מקשיבה רק לך. בעצם, אני שומעת ממך רק את ההברות שאני מעוניינת בהן, התת מודע שלי מסנן את הדחייה שבאה ממך, את חוסר הענין ואת שאט הנפש שלך.
אני לא רגילה לזה וזה ההסבר היחידי שאני מוכנה לתת לעצמי.
אני רגילה למבטים, לחיזורים, להפצרות ולנסיונות שכנוע. אני אפילו עמידה בפניהם.
אתה פשוט לא רוצה ולא משנה עד כמה אני ארצה.
ניסית לשבור אותי, הצלחת במשימה כמו גדול, אבל הפירורים שנשפכים ממני עכשיו לא יצליחו ליצור את מה שאתה רוצה, גם לא את מה שאני רוצה.
והגוף שלי, שזועק למגע, לכאב המשולב בעונג, לחדירה לתוכו במעט האלימות שאני זקוקה לה, הגוף הזה משתוקק אליך אבל כבר מבין שלא יקבל אותך.
אני אחד לפני פוסט פרידה. לא פרידה ממך, פרידה ממני שזקוקה לך.