הוא התיישב לידי, מסעדה חצי ריקה בשעות האלה, כיוונתי לכסא שמולו אבל הוא התכוון אחרת. לבוש בחולצה לבנה בוהקת מניקיון, כאילו לא חזר עכשיו מיום עבודה פיזית קשה ורק הידיים הכהות והמחוספסות שלו מעידות על כך.
היה לי ברור שהוא יכול להיות שלי, זוית נכונה של הגוף ומעט "יישור" תנוחת הישיבה והוא יכול בנוחות ממש לסקור את החזה שלי שמתקשה לעצור בעצמו מלפרוץ מבעד למחשוף האדיר של השמלה השחורה. המבט שלו מתיישר ממש לשם, המוח שלו מתייצב דום ובשניות הוא יכול "להתיישר" למשבצת ששמה "המאהב שלי".
אבל זה קל מדי.
אני זקוקה ליד מכוונת
קשה, קשוחה
ללילות של שיחות נואשות
להתחנן על נפשי, לדעת שזה לא יקרה בקלות כזו.
ושלא תהיה חלילה שום אי הבנה, אני כואבת מגעגוע למאסטר, זה שהעיף אותי בפעם המי יודע כמה, זה שכדי להיות שלו אצטרך לאכול חצץ, לכאוב ולסבול רק כדי שהוא יגיד לי לא שוב.
הביטחון הזה שהוא יכול לנטוע בי נובע לחלוטין מחוסר הביטחון של מה שעומד לקרות בעוד רגע, לסטירה על הלחי ולסטירה על האגו, הכל מתקפל, כולל הברכיים שלי, למולו.
לא מסוגלת לגלות האם הוא בקשר עכשיו, או שלא, האם למרגלותיו זוחלת מישהי או שהמקום הזה פנוי וממתין לי.
הלב שלי סופק כפיים עכשיו ומקווה בכל ליבו לשמוע ממנו. האחד והיחיד.