אז לשם שינוי, והאמת היא שהשינוי הגדול ביותר היא ההחלטה להיכנס לכאן שוב ותכף יבואו ההסברים, אני מאוד מעוניינת לפטפט כאן על עצמי, אף אחד לא יורשה להיכנס לפוסט הזה, בשם או לא בשם, הרגשות שלי כאן על השולחן ואני לא צריכה שאף אחד יערבב את הקלפים שסידרתי פה במאמץ רב.
אני משוטטת בעולמות שונים כבר מספיק זמן כדי לדעת מה אני אוהבת, בהחלט כדי להבין מה אני לא ומה אני לא אוהבת.
אני נשלטת מהסוג החמור ביותר. מה זה אומר? קודם כל זה אומר שכל תא בגופי שואף להגיע לנקודה הנמוכה ביותר, בדיוק כמו מים. אני צריכה נעל כבדה על הראש, יד חזקה שתכניע את הגב שלי ולב שלעולם לא יחוס עלי. מצד שני, אותו תא שפוף יודע בביטחון מוחלט שרק ככה הוא מרגיש נעלה, והיד הזו שתכביד על הגב שלי היא בדיוק אותה היד שתרים אותי אחר כך ותלמד אותי איך להכין לו קפה. אני זקוקה להרגשה שהלב שלי מתפוצץ מאהבה, כזו ששום כאב לא יוכל להכניע.
הייתי שם, בגלגול הקודם, על הרצפה עם תחת מתנוסס אל על וידיים שמפשקות אותי, הלב שלי כאב מרוב הרגש שנשפך ממנו אבל המוח שלי, הבעייתי, לא היה שם. הוא ניסה להתמודד עם פרץ הרגשות, עם הכאב המפלח ועם התחושה המוזרה של הכניעה. אז, הוא לא הצליח.
הלילה, בדיוק לפני שמסתיימת לה שנה אחת ומתחילה חדשה, המוח שלי סיים בהצלחה וגבר על הגוף, הוא יודע בדיוק מה הוא צריך, הוא גדל מעל משחקים מטופשים, הוא בוגר והוא החליט.
אני שונה היום, לא תכיר אותי, אני בקושי מכירה את עצמי, אני מבקשת לגדול בידיים האלה שפעם אחזו בי חזק ואני רק רציתי לברוח.
היום אני מבקשת להיצמד, להיגרר, להיכנע. לחלוטין.
תנסה אותי?
