סחלב

הוא יושב מולי, לא רואים הרבה גברים כמוהו במחוזותינו (קרי, הכלוב) גבוה, מכסיף, מרשים, מאוד מרשים.
במבט ראשון רואים בטחון עצמי, יודע מה הוא שווה, אפילו היציבה שלו מעידה על כח, במבט שני ובמבטים נוספים שאני משקיעה בו הוא מתגלה שבור מבפנים, הוא מתקשה להסביר את עצמו אבל ברור לחלוטין, הביטחון העצמי שוקע בבאר עמוקה של קדרות, הישיבה שלו פתאום שפופה, הוא מדבר תוך כדי חיוך אבל החיוך שלו מתעקם בעגמומיות אין סופית.
גם התמונות ששלח לי משקפות אומץ, תעוזה, שובבות. אני לא רואה שמץ מזה בדמות שאני משתקפת במשקפי השמש שלה.
אני מסתכלת עליו, מנסה להפעיל את קרני ה-X שלי על מנת לחדור פנימה, להסתכל ברמת השלד, אני בודקת עם עצמי האם יש מצב שהוא לא ממש מספר לי את האמת, אבל תל החרבות שנשקף מהעיניים שלו לא משתמע לשתי פנים.
הוא תקוע בעבר, מנסה להחיות אותו, דבר שמעולם לא הצליח ואיך בדיוק מישהי מסוגלת להחליף את העבר? או למלא את החסר? או לפחות להיות דומה קצת?
עצוב, מאוד עצוב, ככה בדיוק הוא נראה כשהוא מדבר, כשהוא מנסה לתאר לי כדי שאבין את הפרדוקס הטמון בו, זה שגורם לו לסערה כשהוא חוצה את הקו המפריד בין המוכר לבין העולם שבחוץ.
וזו ההוכחה שאסור להסתכל בקנקן אלא להסיר את המכסה ולהביט טוב טוב מבפנים, הדברים שמתגלים שם כבר לא ממש נוצצים.
ומה אני אמורה לעשות עם הגבר הזה שכל מה שהוא רוצה זה שאוריד אותו על ארבע ואתייחס אליו גרוע מכלב, אבל מה שהוא בעצם צריך זו טפיחה עצומה על האגו, טיפוח הביטחון העצמי ואולי גם ציפרלקס אחד או שניים כדי להקל על העצב.