בכל פעם שאני מגיעה לביקור בעמק אני מרגישה
שאני בית.
חצרותיי עצים, שורשים חשופים, כורעים תחת נטל אשכולות
פירות העונה המתחלפים,
חללי הופכים רחבים ופונים אל הנוף
אופל השמיים שאופף אותי בימים של שגרה
מחליף צורתו לגז צף בחלל ללא משקל וכובד
ואני בית.
בית פוסע שליו ויחף בערב החם של העמק.
ציקדות מנסרות לי שירי אהבה בריח חיטה
ולאורך השביל צבים נוקשים שריון אל שריון
בקריאות הזדווגות נלהבות כי כבר מריחים את שלהי האביב.
ותיכף הקיץ.
זה הריח בעמק.
געגוע למשהו שאף פעם לא יהיה שלי.
געגוע אמיתי וצובט וקיים למשהו אחר.
לבית שאני באמת. לחדרים שרק מחכים להתמלא.
וביתי מתרוקן ומתמלא עם כל נשיפשאיפה שאני נושמת.
והנפש רוגעת וחדה
ואני שמחה שיש בי בית. נתברכתי בבית בעמק שחי לי בגוף
מתחכך בדפנות גופי בציפייה לפרוץ את גבולות הקיים,
זה עוד שם. אני מחייכת.
אם זה בלב זה בטוח ייצא בעיתו.
איזה כייף זה לדעת ש
יש בי בית בעמק והוא יפה מתמיד.
עוזבת את העמק ובראש מהדהדות מילותיו של יהודה עמיחי:
״..אז בואו, לא נבנה בית ולא נשים כביש!
נעשה בית מקופל בתוך הלב וכביש
מגולגל כמו על סליל בנפש,בפנים,
ולא נמות לעולם...״
אנרכיה!
*עוד לא מצאתי את המתכון הנכון להגיע לעמק ולא לזמזם בראש את ״נומה עמק״ מדי בוקר וליל. משהו בשיר הזה שמתחיל בי מהרגע שעוברת את חדרה ולא מרפה ממני גם ימים אחרי שאני עוזבת מרגש אותי כל פעם מחדש.מדי. הצעות יתקבלו בברכה.
