ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

תחת שליטה

לפני 3 שנים. שבת, 5 בנובמבר 2016, בשעה 13:42

 

ברגע אחד של סטירה היא ממחישה לי את עוצמתה

מנווטת את לשוני פנימה לפאר הדרה

משתוללת

נאנקת

משתנקת

מניעה קדימה ואחורה את אגנה

דוהרת על לשוני

על שפתיי המתנפלות

מחדירה אותי יותר ויותר פנימה

משתמשת בי להנאתה

כמו חפץ

כמו כלי רב שימושי

שהופך לחסר תועלת שעה שהיא

מתפרקת

רוטטת

רועדת

ושוב סוטרת סתם ככה בשביל ההנאה

רק כי היא יכולה

לפני 3 שנים. שבת, 15 באוקטובר 2016, בשעה 10:16

 

בוטן, ככה היא מכנה אותי, בוטן קטן בקרקס. מצליפה בלשונה החדה על פלחי ישבני החשוף תמידית. חורצת מילים בעכוזיי, מפשיטה את כבודי מעליי, מילה אחר סטירה, אחר מילה וחוזר חלילה. מתהלכת סביבי בצווארה המתוח בזווית שכולו גאווה ועליונות. מנמיכה את קומתי, מכווצת את דמותי לכדי גרגר של חול.

 

בוטן, היא לוחשת,  גורמת לקולה להדהד באוזניי. חושפת את דגדגנה המפואר, המלכותי, משווה אותו לבוטן שלי. מצחקקת להנאתה על רקע התפוררותי לכדי אבק הנדבק בעקביה. בעודה מנסה לנער את נעליה, להתנער מהאבק, היא מביטה בי נצמד בשארית כוחותיי, במה שהיה פעם כבודי האחרון, מכל מה שעוד נותר ממני.

 

בוטן, היא מעמידה אותי מול עבד הבית שלה. משווה בין איברנו. כאילו שיש מה להשוות היא פולטת. חיוכה מתרחב אפילו יותר כשאני מתכווץ, מצטמק. נו, בוטן, מה לעשות איתך? היא  צולפת בי שוב בלשונה. מלטפת את פדחתי ומצמידה אותי לאט לפתח ישבנה. היא לא צריכה לומר מילה רק לחוש את לשוני המשתלשלת נדחפת פנימה, כמו מבקשת מקלט מהשפלותיה, כמו מנסה לכפר על נחיתותי.

 

בוטן, היא מחייכת, מצחקקת, מחנכת, מאלפת, משפיטה, רומסת, מועכת. בוטן, שב בשקט!

לפני 3 שנים. רביעי, 11 במאי 2016, בשעה 20:35

שכבתי על המיטה עם הפנים בין הסדינים ותחת אגני כרית נוצות רכה. את עכוזי פישק חוטיני נשי בצבע שחור עשוי תחרה עם חורים מקדימה ומאחורה ככה שאיבר מיני השתלשל החוצה כמו דגדגן,  וחריץ ישבני היה גלוי מולה.

היא טפטפה שעווה חמה מנר עבה כיסתה את ישבניי הזנותיים בטיפות מטפטפות שהתייבשו על נקלה. בעודי שוכב ככה מפשק את פלחי ישבני לצדדים בקצות האצבעות הרגשתי את טפטופי הנר נוחתים אט אט על חור הזנזון. ככה היא נהגה לקרוא לו. ככה היא גם קראה לי לפעמים. חור זנזון ותו לא.

הכל נעשה בשקט. היא לא דיברה. לא לטוב ולא לרע. עסוקה הייתה בדממה במלאכת השעווה. רוקמת טיפות ממיסות על ישבני. לבסוף היא קילפה מעט שעווה מחור הזנזון שלה ותחבה את הנר העבה פנימה לישבני בתנועת סיבוב מוברגת.

גנחתי. היא צחקה. הציתה את הנר מחדש. והותירה אותו ככה כשישבני משמש כן לנר שלה.

לחשתי תודה.

היא הורתה לי לזיין ככה את הכרית. עשיתי כרצונה. אוננתי על הכרית בתנועות זיון כשהנר החם שופך לאיטו שעווה על עכוזיי. היא עמדה בצד. מביטה בשקט. רואה איך ישבני מתכווץ ומרפה, מתכווץ ומרפה. מאונן עצמו לתוך כרית.

תפנטז על השתנה בגרון שלך. על כל טיפה של שתן שאתה בולע בשקיקה רק כדי לקבל מעט ממני. שמעתי אותה לוחשת באוזני השמאלית תוך שהיא אוחזת בתנוך האוזן ומסובבת אותו כדמות מחנכת.

מול עיניי רצה תמונה שלה כורעת מעל פניי מתרוקנת בגרוני בתנוחת הקלה של מי שנפטרת ממשא מיותר, ואני רק פותח פה ומשמש צינור לרצונה. תמונה שכולה ציור מפורט ועשיר בצבעים. לא כבסרט אלא כשל אמן בציור שמן מושקע.

רגע לפני שחשתי את ידה הימנית אוחזת בפלח ישבני השמאלי שזהו האות המוסכם שבו עליי לגמור לתוך הכרית, היא תחבה לפי את תחתוניה הספוגים במיץ מלכות. תחתונים נשיים ורכים בצבע סגול כהה. גמרתי בפה חסום ובאנקות עמומות.

כשדממתי, חשתי את הבל נשיפתה מכבה את שלהבת הנר.

בפעם הבאה את מחכה עם התחתונים שתחבתי לפיך שעה שגמרת כמו שפוטה קטנה. ולא, את לא עונה לי. האלה אספה עצמה והלכה.

נשארתי ככה שוכב במיטה. מתבוסס בזרעי. מלוכלך שעווה, מרייר בתחתוניה שבפי. ליבי הולם בתוכי בפראות. חושב רק כמה שהתגעגעתי.