בוטן, ככה היא מכנה אותי, בוטן קטן בקרקס. מצליפה בלשונה החדה על פלחי ישבני החשוף תמידית. חורצת מילים בעכוזיי, מפשיטה את כבודי מעליי, מילה אחר סטירה, אחר מילה וחוזר חלילה. מתהלכת סביבי בצווארה המתוח בזווית שכולו גאווה ועליונות. מנמיכה את קומתי, מכווצת את דמותי לכדי גרגר של חול.
בוטן, היא לוחשת, גורמת לקולה להדהד באוזניי. חושפת את דגדגנה המפואר, המלכותי, משווה אותו לבוטן שלי. מצחקקת להנאתה על רקע התפוררותי לכדי אבק הנדבק בעקביה. בעודה מנסה לנער את נעליה, להתנער מהאבק, היא מביטה בי נצמד בשארית כוחותיי, במה שהיה פעם כבודי האחרון, מכל מה שעוד נותר ממני.
בוטן, היא מעמידה אותי מול עבד הבית שלה. משווה בין איברנו. כאילו שיש מה להשוות היא פולטת. חיוכה מתרחב אפילו יותר כשאני מתכווץ, מצטמק. נו, בוטן, מה לעשות איתך? היא צולפת בי שוב בלשונה. מלטפת את פדחתי ומצמידה אותי לאט לפתח ישבנה. היא לא צריכה לומר מילה רק לחוש את לשוני המשתלשלת נדחפת פנימה, כמו מבקשת מקלט מהשפלותיה, כמו מנסה לכפר על נחיתותי.
בוטן, היא מחייכת, מצחקקת, מחנכת, מאלפת, משפיטה, רומסת, מועכת. בוטן, שב בשקט!