בין ארץ לשמים

דלת נפתחה. פוסעת פנימה עם גו זקוף וחיוך. בטוחה בדרכי ובוטחת במי שאיתי.

שם בשלווה היא רצה אלי. נעצרת במרחק נגיעה. מרימה את פניה החתומות אלי. בבואתי משתקפת בעיניה המדברות במנטרה בלתי פוסקת, "קחי אותי איתך". מילותיה מהדהדות כשאני מושיטה את ידי האחת אל ידה וחובקת את גופה הקטן בשניה. וממקום חזק, אני המבינה, אני המגינה, אני האחראית. וראשה הקט נשען על בטני וראשה תלתלים תלתלים.

חזרתי מהים. מגע ידו של לא אדוני עדיין טבוע בשערי. יום מיוחד עבר עם לא אדוני. צללנו לעומקים ביחד. היום, לא אדוני ראה אותי. אחר כך ישבנו על החוף עם קפה ברזילאי טחון. נדמה היה כי רק אני ולא אדוני שם. לגמתי מהקפה, הבטתי מעלה לראות את פניו. שקט מסביב.

מאמינה שאהב את מה שראה ואת היום במחיצתי כי הוא נשאר לא אדוני.

התיבה נפתחת שוב. ואתה נכנס לתוכה. שמור בתיבה קטנה ומיוחדת שקרובה כל כך לליבי. וכל אימת שאפתח אותה היא תנגן את המנגינה. מנגינה נעימה שמציינת את הקשר המיוחד שנוצר ביננו. את ההערכה והכבוד הדדי שחלקנו. את הנתינה הדו כיוונית שחווינו. את הלמידה שרכשתי. 

תודה לך שהיית מה שהיית עבורי. 

מונוגמיה. חיים שקטים ושגרתיים. לקום בבוקר לצד האישה שבחר. ללכת לעבודה הקבועה ולחזור למשפחה שהקים. זה מה שהוא אוהב, מה שהוא צריך. בלילה אחד המציאות התנפצה לאלפי רסיסים קטנים כשאמרתי את מה שהייתי צריכה לומר ממזמן. וכשהסברתי במה זה כרוך, שהמכונית מאיצה ואינה מתכוונת לעצור ידעתי כי ברגע זה חיי הנישואין שלי משולים למדבר חם וצחיח כשקולות גסיסה נישאים על גבי סופות החול. לקחתי זאת בחשבון. אך הוא מנגד בחר להפוך לנווה מדבר, המקום המוגן והבטוח שאליו חוזרים כדי לחסות תחת צלו.

והוא גדל וצומח יחד איתי. נוסע יחד איתי בדרכי החדשה. מקשיב, עוטף, לומד גם את החלק הזה שבי. מתמודד עם שבירת אמונות שליוו אותו כל חייו הבוגרים. מחכה לחבק כשאני חוזרת מהמסע בחוץ כמו בכל יום אחר. מאפשר לשתי הנשים שבי להשיק אחת לשנייה.

ואני אוהבת אותו יותר, איש סודי, חבר, מאהב, הבעל שהוא.

אני זזה, מתחילה לחלוק את מקומי.

מפנה לה מקום.

חשה רגשות מעורבים במפגש איתה.

ידעתי על קיומה שנים רבות. שנים רבות שאני מייחלת למפגש הזה.

תחילה שתיקה ארוכה. בחינה מכף רגל עד ראש.

היא קלילה יותר, מרגישה יותר, נועזת יותר, חושנית יותר, סקסית יותר, מלאת תאווה, חסרת מנוחה ותחושת סיפוק. היא יצאה מהריק רעבה להכל, לא מתכוונת לחזור לשחור הדומם.

ועכשיו היא לצידי, חולקת איתי את חיי. מאפשרת לי לחוות את החיים דרך עיניה והתשוקות שבה. משאירה אותי לתהות האם עוד נהיה אחת.

עמוד מולי.
תן לי לדעת אותך דרך התנהגותך, דרך המילים שאתה כותב ודרך המילים שלא נאמרות.
רכוש את אמוני ושמור עליו.
תפשיט אותי אט אט, אל תמהר. הגעת לצלקות הטריות? גע בהן, הן חלק ממני. 
קרא אותי בין השורות, שחק איתי במילותיך.
תביט בי במבט החודר פנימה.
הדברים האלה הם שיורידו אותי מטה, למרגלותיך.
תחדור אלי, תן לי להרגיש אותך זורם בגופי, זורם מהראש מטה. ממלא בנוכחותיך כל נים קטן בגופי.

אז אהיה שלך

סוף, סוף

בהצלחה :-)

אלו היו מילותיך האחרונות אלי. המטרה האחרונה שהצבת לעצמך טרם התפוגגותך מכאן הושלמה מבחינתך. תיקנת את אשר הוא הרס. תקעת בי סיכה קטנה שפוצצה את מהותי. את מה שעיצב אותי, שנסחב איתי 32 שנה והלכת. ואני שם על הסף, שוב לבד, מנסה למצוא מלווה חדש לעבור את מפתן הדלת. 

מתעקשת למצוא בתוך עולם הזאבים, אחד שדומה לך. שיצליח בשקט ובסיזיפיות לחדור לבסיס השמור. אתה אמרת שלא אמצא אותו כאן. אך מסרב להמשיך לקחת אחריות. 

בהתחלה רצית שאכתוב בלוג. נחרדתי. לחשוף את עצמי לאחרים. לחשוף את הכיעור שבנפשי מול כולם?

ואני חושפת. חושפת שוב בגללך.