בין ארץ לשמים

לא מספיק לי שאתה מעוניין.

לא מספיק לי שאתה סבלני ברמה שראויה להערצה.

לא מספיק לי שאתה לומד אותי ורוצה לגרום לי להרגיש רק טוב.

לא מספיק לי שאתה מרעיף עלי תשומת לב שמספקת אפילו מפלצומי שכמותי.

לא מספיק לי שאתה גורם לי להתנתק מהסביבה ולחלום בהקיץ.

לא מספיק לי שאתה גורם לבטן שלי להתכווץ ולזרום במורד נשיותי.

לא מספיק לי שאתה גורם לי להרטיב את תחתוניי ולהרגיש כזונה מן המניין בבית הבושת הזה.

יספיק לי אם תבין שזה לא מספיק.

ו"כי אי אפשר להגיע לאמת מבלי להטיל בה ספק"

כמו גרגיר חול, נשטפת בגליך.

נרטבת ומתלטפת במילים החוזרות לים.

נסחפת, מנסה להתקרב, מחכה לגל הבא.

האם תדע להקרין גם את חומך עלי כדי

להפוך גרגיר חול לזכוכית שקופה מנצנצת?

הרבה שתיקות לי. שתקנית אנוכי.

יש את השתיקה של לא רוצה לשקר אבל גם לא מוכנה עדיין לחשוף.

יש את שתיקת ההסכמה. שכל מילה שאוסיף רק תגרע מהמילים שנכתבו.

יש את שתיקת הרגע. המילים מיותרות. הרגע מדבר מעצמו.

אבל אני הכי אוהבת את השתיקה שמגיעה כשאתה משאיר אותי יתומה ממילים.

נותנת לפחד לעבור ולאומץ לחזור.

הבלחה של אור בתוך שחור,

נמשכת לאותו מקור.

לא מורידה את העיניים.

נופלים לתהום, על קצה תהום, אוהבים אנחנו להשתמש בתיאור הזה כאן.

ניסיתי להסביר שזה מרגיש כמו אישה שעולה על כיסא הנהג לראשונה בחייה ומתבקשת בלי לימוד, בלי הסבר מקדים, פשוט לנהוג. וכשהיא מנסה להשתלט על ההגה, דוושת הגז, ותיבת ההילוכים (חייב מהלכים, אוטומט זה קל מדי) והכל ביחד, מן הסתם בלחיצות הראשונות על הדוושה, הראש שלה יתנגש חזק בשמשה הקדמית ויש מצב גם בצידית. 

כתבתי את עצמי לדעת. 

מנסה להוציא הכל. לעשות סדר בתוך בליל המחשבות, הרגשות. כאוס שמתנקז לדרך אחת. 

ראית אותי. מביטה על אותה אני. נכרכתי סביב רגלייך. נאחזת בחוזקה, מחפשת אחר ההגנה שלך. 

אתמול ביקשתי ממך בצורה שאני מכירה להגן עלי. להגן עלי מפניך, להגן על עצמי מפניי.

רציתי שתדע למה לא כדאי לך. והתגובה שלך אמורה להיות אותה תגובה שאיתה התחלתי ואיתה סיימתי. תעלם. 

תעלם כי זה מתחיל לקרות. 

ולא באמת רוצה שתעלם. 

זה שיר פרידה, באתי לומר שלום. 

לפני כן, מבקשת אנוכי להגיד תודה.
תודה על סשן שהשפעתו תיהיה חרוטה בליבי וגופי לאורך כל חיי. 
בעבר חלמתי חלומות.
החלום הכי שלוח רסן מחשבתי שהיה לי, לא הגיע לרמת הגשמה שכזו. 
הייתי בתהומות והייתי על גג העולם, הגעתי לשם. 
הייתי שם, איתך. 
מהשיחה הראשונה ידעתי שזה אתה. זעזעת את עולמי ברגע. ולאורך כל הדרך המשכת לזעזע.

נוכחותך אתגרית לי. כל פעם לנסות להבין, להבין אותך. עד היום לא מבינה אותך. 

זה גרם וגורם לי לאבד אמוני בך. קיצוניות המחשבה ברגע אחד לעומת רגע אחד אחר. 

ואני לא רוצה לנפץ לעצמי את אותו חלום שהתגשם. 

בתוך תוכי יודעת שזה כך.

אבל עדיין מנסה בכל הכח להאחז בזה. קשה לי להרפות. לוותר על החלום.

ואני רוצה להגיד תודה. 
אבל אולי התודה מגיעה בכלל רק לי. 
היית שם כשחקן משנה. 
אולי אפילו פחות מהותי, כמו ניצב. 
אז אני נושקת, נושקת לשלום.

אני כבר לא שלך,
מוקדש

היא יושבת על הספסל בפארק. מתבוננת בהמולה שסביבה. הרבה משפטים שמופנים אליה ונענים בנימוס. הרבה מחוות קטנות וגדולות. הרבה מסיכות. והיא ביקשה רק אדם אחד ושלו שיבין למה היא יושבת על הספסל.

שחררתי את החבל וצנחתי מטה. אני יודעת לנחות טוב. מכופפת קצת ברכיים בולמת נחיתה ומתיישרת על רגליי. 

נושאת עיניי מעלה. הפסגה שוב כל כך רחוקה. 

ומה היתה המטרה? לשחרר וליפול נכון, או להגיע לפסגה?

מטפסת שוב, מחזיקה חזק.