לפני 7 שנים. 28 במרץ 2017 בשעה 9:30
ניסיתי להסביר שזה מרגיש כמו אישה שעולה על כיסא הנהג לראשונה בחייה ומתבקשת בלי לימוד, בלי הסבר מקדים, פשוט לנהוג. וכשהיא מנסה להשתלט על ההגה, דוושת הגז, ותיבת ההילוכים (חייב מהלכים, אוטומט זה קל מדי) והכל ביחד, מן הסתם בלחיצות הראשונות על הדוושה, הראש שלה יתנגש חזק בשמשה הקדמית ויש מצב גם בצידית.
אז עכשיו אני בשלב שהראש נחבט בשמשה. כבר כמה פעמים.
מרגישה בקצה. הלחץ שמתבשל בתוכי מלא להצליח. מלאכזב לא רק את עצמי שוב, אלא מלאכזב אותך. אתה רוצה שאתפשט, אוריד מגננות. שאבטא את ה"אני" האמיתית.
וכבר לחצתי על הגז. והראש כהרגלו מנתח ומבין.
וכמו הרבה אחרים ואחרות מבינה שבשביל לעבור למצב של נהיגה חלקה צריכה להתחיל להשיל דברים מעל עצמי.
את אותם דברים מהעבר שאוחזת בהם כל כך, כל כך חזק.
כי הם באמת נותנים תחושה של הגנה. וכן, גם את זה יודעת: זו הגנה שקרית.
וזה גם נכון שזה קשור לאותה ילדות שהעדפתי להדחיק.
וזה קשור לאמון באנושות שלא נתנה לי סיבה להאמין בה.
וזה קשור לאמון במין הגברי.
וזה קשור לבושה שהתמקמה בכל תא ותא מגופי.
וזה קשור לרצון להכאיב לעצמי על אשר עשיתי. ועדיין משתמשת במילה עשיתי. וגם את זה המוח יודע שזה לא נכון.
נוצלתי. ואני צריכה להתמודד עם זה שנוצלתי. מישהו פגע בי וניצל אותי. ואני שומרת על עצמי, שמא יקרה שוב.
אני מרגישה אותך אוחז בי. וראשי מגיב ראשון כמו תמיד.
וליבי מתחיל להרגיש רגשות שחדשים לי. ופתאום זה חשוב לי.
מה אתה חושב, מה אתה מרגיש.
אתה חושב שאני טובה בשבילך? אתה מרגיש את השינוי שאתה מצפה לו. ככה אני אמורה להרגיש? כך אמורה לבטא אותו?
וגופי מגיב. והוא מגיב אליך מתוך מרכז קיומי האבולוציוני. או שפשוט אשתמש במילה כוס?
כל מילה כתובה שלך זורמת ממרכזי הניתוח העליונים למרכז התגובה התחתון.
ומה חדש בזה? לא הרבה.
רבות חוו זאת לפני. מתפארות בתיאורים מדויקים על אשר מרגישות ועוברות.
אבל זה חדש לי. וזה קורה לי.
ראי, ראי שעל הקיר, האם אצליח להיות הכי יפה בעיר?
