בין ארץ לשמים

אני אישה חזקה. יותר מזה, אני אדם חזק. עברתי רבות בחיי. מאלה שהחיים לא חייכו אליהם. אתגרים, מפלות ותקומות לרב. יכולה לומר בודאות שאם לא הייתי כזו ואם לא הייתי מסגלת לעצמי את אותן דרכים שבהן הלכתי לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. ראיתי הרבה אחרים שנקודת ההתחלה שלהם היתה דומה לשלי. הם לא במקום שלי. הם לא הצליחו להתכשל, הם לא הצליחו להחזיק את הראש מעל המים. הם לא הצליחו להשאר בדרך הישר, הם איבדו את כבודם העצמי, הם לא למדו, חלקם לא הקימו משפחות, לא התקדמו בעבודה. אני כן. שילמתי על כך מחירים כאלו ואחרים, אבל הצלחתי להפוך לאדם נורמטיבי. המחיר הבולט ששילמתי עליו היה הרגש. עטיתי על עצמי מן מסך שקוף. מפריד ביני לבין כולם. היחידים שפרצו אותו בהינף יד היו ילדיי כמובן, אבל זו לא חוכמה. לדבר כזה אי אפשר להשאר אטום. 

כל אותן שנים לא ויתרתי על הפנטזיה, הפנטזיה שהיום הזה יגיע. שאיפשהו, מישהו, בתוך כל העולם הגדול הזה יצליח להבין מה ניהיה ממני, מה הוא אותו דבר שאני צריכה לקבל כדי לשחרר. להרגיש את אותה קרקע מוצקה שאחרי ולמרות הכל לא אומרים עלי נואש. שמתחת לכל השקט, או מתחת לכל הרעש, תלוי באיזו סיטואציה תופסים אותי, אני צריכה לדעת שהיד אלי מושטת, שהיא לא נלקחת חזרה. שמאמינים בי.

חיפשתי את אותה יד תקופה ארוכה. ידעתי גם איזו יד היא תיהיה. מאפייניו של בעל היד נבדקו בדקדקנות יתרה המתאימה לאדם מסוגי. 

אני גם יודעת איך זה ירגיש אחרי שאותה יד תשאר מושטת. זה יפתח את סכר האמון, סכר הנתינה, סכר החיות, סכר המיניות ובעיקר את סכר האמונה. האמונה שלי בעצמי. האמונה שלא חייבת לסיים את חיי בריק. 

כשלתי שוב, כשלון חרוץ. בישורת האחרונה, אותה יד שהיתה מושטת חזרה אחורה. 

הגדלתי לעשות הפעם ולנסות להחזיק בה שוב, מבקשת בכל דרך שיודעת שלא תוחזר, שתמשוך את ידי כי הפעם אני באמת על סף התהום. וזו לא תהום חיובית וממנה אין מה שיעלה או יצמח. יש חלל שחור ועצוב ואיבוד האמונה בעיקר בעצמי. 

נופלת

*אודה על חוסר הגבה, זה בדיוק מהמצבים שהשתיקה יפה להם*